מילאנו, מאי 2016.

העולם שלנו מלא דימויים. המסכים שמקיפים אותנו מציפים את הנוף בצילומים, איורים, תמונות ואייקונים. אנחנו מנווטים את דרכנו בין לוגואים צבעוניים וצילומי אווירה, בין הפקות אופנה וסלבריטאים, בין איורי וינטאג' וציורי אמנות. האמן האיטלקי מאוריציו קטלאן והצלם פיירפאולו פרארי החליטו לפני שש שנים לקחת את עריצות הדימויים צעד אחד קדימה ולהפיק מגזין כרומו נוצץ המורכב כולו מצילומים ואיורים, ללא אף מילה אחת. המגזין, שנקרא toilet paper, נייר טואלט, נראה כתוצר משוייף במיוחד של עולם הפירסום, מלא בדימויים אייקוניים ופופולריים.

toilet paper and Saletti

אך במבט שני האיורים הממלאים את הדפים נראים דוחים, חסרי משמעות או אבסורדיים. אפשר למצוא שם ארוחת בוקר אנגלית רווית נקניקיות ושעועית, עיניים לחוצות במלקחי ריסים, סוס דוהר או סנדביץ ובו קרפדה, וגם אצבעות עטויות אצבעוני ברזל מקלידות על מכונת כתיבה, ציפור המנקרת על שיני נערה, סבון שנגסו ממנו ביס, ואצבעות מטופחות כרותות. האם זו אמירה על הבנאליות של הסטיילינג, הסיגנון המוגזם והמדוקדק שהופך כל דימוי דוחה למושך? האם זו ביקורת על תעשיית האופנה המתמקדת במסר ולא בתוכן? או אולי זהו מסר נגד תעשיית הפירסום שמנסה למכור לנו מוצרים ירודים וחסרי תועלת באריזה נוצצת וצבעונית?

toilet paper and Saletti

קשה לשים את האצבע על מטרת המגזין. לאחרונה, המסרים התערפלו מחדש, כשקטלאן ופררי החליטו לשתף פעולה עם חברת סלטי האיטלקית, Seletti, יצרני הרהיטים ומוצרי העיצוב היוקרתית. סלטי הפיקו קו מוצרים בהשראת דימויים נבחרים מהמגזין, ושיווקו אותם לחנויות עיצוב נבחרות. מגשי פלסטיק, ספלי אמייל, מטריות ושולחנות קפה כוסו בהדפסים צבעוניים עם אצבעות כרותות, ליפסטיק אדום בוהק, קרפדות וסוסים. התוצאה הוצגה בשבוע העיצוב במילאנו בחודש שעבר, בחלל של קרלה סוצני ב10 Corso Como  (עליו כתבנו כאן).

toilet paper and Saletti

toilet paper and Saletti

המבקרים היללו את היצירות כתרגום מוצלח של אירוניה לעיצוב. חוש ההומור החולני מעט של קטלאן קיבל ביטוי מוחשי במוצרי עיצוב שכל אחד יכול לקנות. אך האם המוצרים הזמינים, הצבעוניים והחביבים שיצרו סלטי לא מעמעמים את המסר המקורי של קטלאן ופררי? האם כוסות האמייל ומפות השולחן אינן עוד ניצחון פירוס של המסחר הקפיטליסטי על מבקריו המעצבים האירוניים? קטלאן, שזכה לפרסום בינלאומי כילד הרע של עולם האמנות, הלך בעקבותיו של אנדי וורהול וקשר בין ביקורת אירונית לסגנון פופ קל לעיכול. אך כמו וורהול, נדמה שההצלחה הפופולרית של אמנות הפופ הנגישה את היצירה לקהל הרחב, אך גם החלישה את הכוח של המסר הביקורתי.

toilet paper and Saletti