מילנו, מרץ 2015

בעידן פוסט תעשייתי נותרו בשולי הערים האירופאיות פרברים רבים שהיו אזורי תעשיה ועם השנים נותרו מוזנחים ונטושים. עיריית מילנו הובילה בשנות התשעים מהלך ארוך טווח שהופך את איזור טורטונה מרובע תעשייתי שהתאפיין במבני תעשייה רבים לרובע התרבות של מילנו.

בתחילה התקיימו באיזור אירועי עיצוב אלטרנטיביים ״מחוץ לסלון״ במקביל לסלון הרהיטים והעיצוב הנודע. כתבנו על זה כאן.בהמשך נבנו שם מוזיאונים וחללי תערוכות, כמו ההיכל החדש של ארמני, עליו כתבנו כאן.

בשנה שעברה נוסף לעיר מוזיאון חדש המוקדש לתרבויות. מוזיאון Mudec נבנה על חורבות מפעל מתכת שיצר כאן קטרי רכבת מברזל ונקנה לפני עשרים שנה על ידי העירייה. הארכיטקט הבריטי David Chipperfield זכה בשנת 2001 בתחרות לשינוי המבנה התעשייתי ועיצובו מחדש לשימוש כמוזיאון. המבנה החדש מתאפיין בארכיטקטורה ״קלה״ ולא מונומנטלית בנוסח  טרנד המוזיאונים העכשווי מבילבאו ועד חולון. המוזיאון נועד לאפשר דיאלוג אמיתי עם העבודות והיצירות המוצגות.

גרם מדרגות מוביל את המבקרים אל אולם הכניסה הבנוי כצורה אמורפית רכה וזורמת המחדירה אור בהיר הודות לזכוכית האטומה ממנה היא נוצרה. הכניסה מובילה את המבקר אל אולמות התצוגה החשוכים בהם מוצגים החפצים העתיקים, הנראים כמו ״חדרי הפלאות״ הידועים אשר היו נפוצים בבתי האריסטוקרטים העשירים של אירופה שהציגו חפצים נדירים בעידן לפני המצאת המוזיאון.

המוזיאון נועד להיות המרכז האיטלקי (אולי היחידי במדינה) להצגת תרבויות חיות, עכשוויות לצד היסטוריות וקדומות. באופן יותר מקומי, המוזיאון מבקש לקרב את האיטלקים אל קבוצות הזרים החיים בקירבם, ואל התרבויות השונות המאפיינות את העיר מילאנו. האוסף הקבוע של המוזיאון נולד כאוסף אתנוגרפי אנתרופולוגי וכולל חפצים שנאספו על ידי מטיילים ומיסיונרים איטלקים ברחבי העולם. אחד התורמים החשובים למוזיאון היה מאנפרדו סטאלה, אספן פרטי במאה ה-17, שאגר חפצים יפים מהמזרח הקרוב, אמריקה, אפריקה, הודו וסין. במשך שנים רבות האוסף שלו היה מאופסן במחסני הפינקוטקה אמברוזיאנה, המוזיאון העירוני של מילאנו, אך לא נמצאו חללים להצגתו. אוספים אחרים היו שמורים שנים רבות בארכיונים השונים של העיר. המוזיאון קיבץ את כל אלה לאכסניה אחת. עכשיו האוסף של סטאלה מוצג כאן לראשונה וכולל בין היתר אריגים עתיקים מדרום אמריקה, מסיכות מאפריקה וקימונו מיפן. האוסף פתוח לציבור ללא דמי כניסה עד אוגוסט 2016. בנוסף מציג המוזיאון תערוכות מתחלפות, כמו תערוכה גדולה על אפריקה שנפתחה לא מכבר.

אוספים כמו זה של סטאלה עוררו בשנים האחרונות דיונים רבים על המהות האתית של מוזיאונים המוקדשים לתרבויות רחוקות. האם המוזיאון עושה שירות דב לעמי אפריקה ואסיה ומחפצן תרבויות חיות כמוצגים במוזיאון, או שהמוזיאון דווקא תורם לשיח הרב תרבותי ומזמין את האיטלקים להכיר מקרוב אלטרנטיבות לעולמו של האדם הלבן האירופאי? יש הטוענים שאספנים כמו סטאלה עזרו לשמר חפצים ויצירות אמנות של תרבויות שנכחדו ולהקל על מפגשים בין-תרבותיים לפני עידן התחבורה הגלובלי. סכנת ההתלהבות האוריינטליסטית אורבת עדיין למוזיאונים של תרבויות רחוקות. אך בעזרת מידה של ביקורתיות ומודעות עצמית, המוזיאון המילנזי יכול להתגבר על המכשולים האלה, ולהראות למבקרים את היופי שבאמנות האנושית, באירופה, אפריקה או כל מקום אחר.

צילום: אילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות.