רומא, פברואר 2016.

מוזיאון מקסי לאמנות מודרנית תוכנן ע״י האדריכלת זהה חדיד ונבנה על שרידי מפעל נטוש בשכונת מגורים צפונית מרוחקת ממרכז רומא, עיר שבה ההיסטוריה נוכחת בכל פינה ושרידי מבנים בני אלפי שנים ניצבים כאיי תנועה מוקפים בכבישים סואנים. המוזיאון מבטא קול ייחודי בסצנת המוזיאונים של רומא  בין מוזיאונים לארכאולוגיה וגלריות לאומנות קלאסית. המקסי עדיין מפלס את דרכו  ומבקש להביא רוח מודרנית לעיר.

בשנת 2013 מונה Hou Hanru אוצר אומנות ממוצא סיני כמנהל האומנותי למוזיאון. האוצר החדש מפנה את המוזיאון אל הזירה הבנלאומית העכשווית. התערוכה הראשונה שאצר עסקה באומנות חזותית באירן, וכתבנו עליה בשנה שעברה. התערוכה הנוכחית מביאה למרכז הבמה את המשמעויות המורכבות של בום פיתוח ובניה מאסיביים העוברים על העיר איסטנבול ומשמעות מיקומה הסימבולי כגשר בין מזרח למערב. כותרת התערוכה מדגישה את הדרמה שבמרכזה: איסטנבול, תשוקה, הנאה, זעם.

אוצר התערוכה היה אחראי בשנת 2007 על הביאנלה של איסטנבול, ומכיר מקרוב את סצנת האמנות התוססת ורווית היצרים של העיר. אוסף העבודות המגוון בתערוכה הרומאית כולל כארבעים אמנים, ארכיטקטים, ואינטלקטואלים תורכים, שיצרו במדיות שונות: וידאו, טקסטיל, ציור, פיסול. העבודות עוסקות בבעיות ההגירה מהכפר אל העיר, בהשפעות הגלובליות על העיר, באלימות הגוברת, במתח בין הון ושלטון, בהרס הטבע, ומשמעות השינויים הדמוגרפיים והפוליטיים ששינו את המארג האנושי בעיר.

שישה משפטי שאלה מובילים את התערוכה ומביעים את האופי רב הפנים של העיר:

A Rose Garden?

Ready for Change?

Can we fight back?

Should we work hard?

Home for all?

Tomorrow, really?

גם רומא ידעה הגירה ובניה מסיבית בשנות החמישים. פרבריה אינם עדות לתכנון אורבני מרשים. היא גם אחת מערי התיירות היחידות שבמרכזה לא נבנו מבנים מודרניים מזה עשרות שנים. כאן לא תמצאו גורדי שחקים ולא מגדלי מגורים עם בריכות שחיה וקניונים. רומא נאמנה לעברה. זה קסמה הייחודי ביחס לשרשרת הערים הגלובלית המשנות פניהן ללא היכר מדובאי ועד הונג קונג, תל אביב, שנחאי, לונדון ואיסטנבול.

התערוכה מעלה לדיון בעיות אקטואליות גלובליות של ערים הגדלות והופכות לערי מדינה, שואבות את אוכלוסיות הפריפריות המהגרת אליהן באין ברירה בחיפוש אחרי מקורות פרנסה כתוצאה ממגמה עולמית של הזנחת הפריפריה וריכוז ההון והתעסוקה במגה ערי מטרופולין ענקיות כמו איסטנבול. כתוצאה מכך, העיר מתמודדת עם אוכלוסייה של כארבע עשרה מיליון תושבים וכשני מיליון פליטים סוריים שהיגרו אליה בשנים האחרונות. המרקם של העיר משתנה ללא הפסקה. המחאה שהסעירה את מרכז העיר ב-2013 היא נקודת המוצא של התערוכה, שמתמקדת בשאלה אם העיר יכולה לצפות לעתיד טוב יותר.

אולי כדאי גם להדגיש את ה״אומץ״ של האוצר החדש להעלות סוגיות בוערות, פוליטיות, חברתיות חשובות ובדרכו לסמן את הכח של האומנות כ״מכשיר״ שינויי או לפחות מעורר מחשבה. אחרי אירן ואיסטנבול, התערוכה הבאה שהוא מתכנן תהיה על העיר ביירות, ואנו מצפות לבקר בה בעוד שנה.

התערוכה מוצגת עד 30 באפריל.