לפני מספר חודשים קיבלנו מלקוחה ספר יפיפה שהוציאה משפחתה על הארכיטקט/האמן חיים היינץ פנחל.

הספר שיצא בעקבות תערוכה על פועלו של פנחל מאגד עשרות צילומים, איורים בצבעי מים ושרטוטים מעזבונו של הארכיטקט. אהבנו את כתב היד הבוטח (טרום עידן המחשב) של האיורים הססגוניים שהוצגו ללקוחות. היום, האיורים נותרו כעדות למפעל חיים של יוצר פורה שהשפיע על מראה העיר תל אביב בתקופת אמצע המאה העשרים בין השנים 1940-1970.

פנחל היה שייך לדור של מעצבים טוטאליים. בעידן שבו היה עדיין למעצב חופש פעולה לגעת בתחומים מגוונים, הוא עיצב הכל: את הפנים ואת החוץ, את המבנה וגם את הלוגו, את הרהיטים והמנורות של בתי המלון והוילות הפרטיות, את בתי הקפה והחנויות אשר חזיתותיהם עיצבו את המרחב הציבורי של תל אביב ואת הרחוב.  הוא שיתף בפרויקטים שלו גם חברים, אמנים ויוצרים כמו ציונה שמשי, נפתלי בזם, ג׳אן דוד ועוד.

כשפסענו ברחוב דיזנגוף של שנות השישים חלפנו על פני חנות הספרים הצרפתית המרשימה ״אלשיך״ ששכנה ליד תאטרון הקאמרי בפינת פרישמן. עיצובה המינימליסטי והייחודי זיכה את פנחל בפרס רוקח לשנת 1966. באלנבי עיצב פנחל את חנות הנעליים המיתולוגית מיקולינסקי שבחלונות הראוה שלה היו מוצגות נעלי הבלרינה שאהבנו בשלל גוונים, וגם את חנות נעלי הילדים ״פיל״ שבה ביקרנו פעם בשנה ועלינו בגרם המדרגות האלגנטי למדוד נעליים חדשות לפסח.

חנות נעלי פיל

חנות נעלי מיקולינסקי

פנחל נולד בברלין והגיע לתל אביב בגיל שלושים כשהוא משאיר מאחוריו קריירה של מעצב תפאורות לסרטים בגרמניה ועבודות ארכיטקטורה בצ'כיה לשם היגר מגרמניה.
לתל אביב הביא איתו את ההתלהבות האירופית במפגש עם המזרח. הוא שאף לשלב בין העולמות מתוך רצון לייצר תפיסה עיצובית מקומית ישראלית וחדשה המשמרת אלגנטיות ואיכויות אירופאיות עם האור והקלילות של המרחב הימתיכוני ואקלימו הייחודי.

העיון בספר מעורר מחשבה על פנחל כמעצב מרחב, שמעצב את התפאורה בתוכה מתנהלים חיים של אנשים. פנחל עיצב את הזיכרון האסתטי הקולקטיבי של הרבה אנשים שחיו וגדלו בתל אביב, ישבו בבתי הקפה שלה או קנו בחנויות בשנים ההן. הייתה לו אמירה אסתטית מוגדרת אשר שאבה השראה מהאיכויות של אירופה ותרגמה אותן בכישרון למקום החדש, למרחב התל אביבי שעדיין ביקש הגדרה.

משרדי אל על

וילה פרטית בתל אביב

האם פנחל יצג כאן טרנד אירופאי איכותי חולף ולא מקומי, ולכן לא נותרו ממנו כמעט עדויות אחרי תקופה קצרה? או אולי יצירותיו נפלו קורבן לתשוקה התל אביבית להרוס את הקיים והישן ולבנות על חורבותיו את הטרנד הבא? או אולי אוכלוסיית תל אביב השתנתה, מהסיבה הפשוטה שתחלופת האוכלוסיה בעיר גבוהה (סקר עכשווי טוען ש- 78% מתושבי העיר היגרו אליה ממקומות אחרים בארץ) ולכן המרחב העירוני מוגדר מחדש כל הזמן ללא נוסטלגיה או הערכה לעבר. גם פרס רוקח לא הגן על העיצוב של חנות אלשיך שנסגרה ונעלמה.

יצאנו לחפש מה נותר בתל אביב מעולמו של פנחל וצילמנו מעט מהמקומות שהיו ונעלמו בתנופת החידושים והשינויים התכופים האופיינים לתל אביב.

חנות אלשיך, אז והיום.

מלון דן, החזית הים (לפני התוספת של יעקב אגם, שלא מצאה חן בעיני פנחל).

עיצוב פנים מלון דן, שנשמר עד היום בזכות בעלי המלון.

לא רחוק מקפה פינתי, מתנהלים כיום סיורים פופולריים של היסטוריונים המתארים עולם שנעלם.

אנו חיים בחברה המקדשת את החדש על חשבון הישן לא בגלל היותו טוב יותר אלא פשוט בגלל החידוש. אנשים מעדיפים לקנות מוצרים פשוטים בהנחה שיתכלו מהר ותהיה שוב הצדקה לקנות מוצרים חדשים. המוצרים מתוכננים לשרוד פרק זמן קצר, לעיתים אפילו חודשים ספורים: בגדים ,רהיטים, טלפונים, בניינים, מכוניות, הכל מושלך לפח. יזמים הורסים בתי קולנוע היסטוריים או בניני מגורים נמוכים האופייניים למרקם הארכיטקטוני של העיר ההיסטורית, ובונים רבי קומות משמימים עטופים בזכוכית מסנוורת.

הקדים לתאר ואולי לחזות את התופעה היה ברל כצנלסון בטקסט שכתב בשנת 1934
״דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה. יש שהוא יורד לגלי הגרוטאות. חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.״

הספר יצא בהוצאה פרטית לרגל התערוכה שהתקיימה בבית ראובן בשנת 2012.

צילומי רחוב וצילומים מתוך הספר: אילנה אפרתי