ורונה
הציירת תמרה דה למפיקה הייתה אולי בין האמנים הראשונים לזכות למעמד של סלבריטי בינלאומי. חייה הסוערים נעו בין צמתים היסטוריים במאה העשרים: היא נולדה למשפחת בנקאים פולנית, למדה בפנימיה יוקרתית בשוויץ, ברחה מהמהפכה הרוסית עם בעלה האציל הפולני, חיה חיי בוהמה בפאריז בין המלחמות, ברחה מאימת הנאצים לניו יורק, חיה בהוליווד עם בעלה השני הברון האוסטרי, ולבסוף נטשה עולם האמנות ועברה לגור בוילה ססגונית בקובה. בין לבין היא נודעה כאחת הציירות המשפיעות של סגנון האר-נובו, ניהלה קריירת דוגמנות מצליחה והתחככה בשועי עולם. אך תהילתה כציירת התבססה רק בשנות השבעים, אז חוקרי אמנות גילו מחדש את יצירתה וראו בה אלמנט חשוב מתנועת האר נובו, המינימליסטית ומלאת התשוקה.
השבוע ביקרנו בתערוכה על חייה ועבודתה של הציירת בעיר ורונה שבאיטליה. התערוכה המעמיקה והכוללת לא הסתפקה בהצגת העבודות של למפיקה, אלא כללה גם סקירה של חייה האישיים מלאי התהפוכות, והתמקדה בעיקר בקשר בין אמנות ואופנה, בין טקסטיל לציור. בדים ובגדים היו חלק חשוב מחייה של האמנית. בזכות המראה הדרמטי והאקסטרווגנטיות האקספרסיבית של פניה, היא דיגמנה למעצבי האופנה הנודעים של פאריז. אך הייתה לה גם תשוקה אמיתית לבגדים, כובעים ונעליים. התערוכה לא הציגה אמנם פריטים מהאוסף האישי שלה, אלא פריטים מאוסף היסטורי של מוזיאונים איטלקיים, שמביעים את הסגנון האסתטי המפורסם שלה: מראה ארוך וחלקלק, שמלות משי קלילות ומלאות תנועה, כובעים קטנים ומטופחים, נעלים רקומות ומעוטרות בפיתוחים מורכבים. שמלות המשי מופיעות לעיתים קרובות גם בציורי הפורטרט של למפיקה, ונועדו להעניק נופך מודרני ומעודכן לציורים הקלאסיים בעיקרם. תחת השפעתו העמוקה של אנגר, למפיקה ציירה נשים בצבעים עזים ועמוקים, מלאות נפח ותנועה. אך האווירה שנובעת מהציורים שלה שונה מהקלאסיות הממוסדת של אנגר, למפיקה רצתה להביע את תחושת המתח ואי הנחת המודרנית, מעין מבט אירוני וביקורתי על חיי הנשים בתקופתה. 

בתור אישה משוחררת, בעלת אמצעים וחופש פעולה, למפיקה ניהלה את חייה כראות עיניה. היא טיילה, רקדה, גלשה באתרי סקי נחשבים ואירחה את כוכבי הוליווד בביתה המעוצב במודרניות אופנתית. התשוקה למסעות הפכה אותה לאזרחית העולם, קוסמופוליטית השייכת לאליטה של אמנים ויוצרים אמידים, ומנותקת מהחיים הציבוריים בארץ בה התגוררה. הציורים שלה מביעים את העוצמה שלה כאישה, אבל גם תחושת ניתוק ובידוד, אי נחת אקזיסטנציאלי של מי שיכול לחיות בכל מקום אך שאינו שייך לשום מקום. הפרסום שלה כציירת של עידן הג׳ז הקליל, של דור הבוהמה המהודר של שנות העשרים, עשוי להטעות. אם הציור המפורסם ביותר שלה, הנערה בירוק, מבטא היטב את הסגנון של תקופתה, ציורים אחרים מאותה תקופה, של ערום נשי חושני וישיר, מביעים מסרים אחרים, נועזים יותר על שחרור האישה והמיניות הנשית, על יחסי קרבה בין נשים, על המקום של הנשים בחברה. בלי לחשוש מסקנדל, היא השתמשה בציור לא רק כדי להביע את הסגנון של שנות העשרים העליזות אלא גם כדי להראות את כוחה של האישה.

LEMPICKA_B260