פאריז, אוגוסט 2015.

מה הקשר בין בגדים לספרים? העולם הגלובלי האנונימי וסחרחרת המותגים המהירים לא הותירה הרבה אינדיבידואליות, דמיון ופנטסיה בעולם האופנה. בתי אופנה קטנים נעלמים ומותירים את המגרש לשחקנים המודרניים. מחד, חברות אקספרס בעלות רשתות ענק מזהות טרנדים ושוחקות אותם לזרא, ומאידך מותגי על יוקרתיים מיצרים פריטים נחשקים מחוץ להישג ידם של מרבית הצרכנים.

הפיכת האופנה לסחורה המוצגת ברשתות ענק שמייצרות נוף זהה בכל מרכז קניות מסביב לגלובוס היא תוצאה ישירה של עידן השיעתוק הגלובלי בו נשלחים צילומי תצוגות מהמסלול ישירות למפעלים אסייתיים, שמייצרים פריטים דומים בכמויות ענק ובאיכויות ירודות.

תופעה זו רוקנה הרבה מהמשמעות האינטלקטואלית של התפתחות האופנה במאה השנים האחרונות. אנו בעידן המודרני חוווים השטחה, שיעמום וציטוט אינסופי של תקופות שונות של המאה הקודמת, משנות השבעים לשנות השמונים, התשעים וחוזר חלילה. מדי פעם גם שנות החמישים חוזרות לביקור. אבל מה הוביל את המקוריות והחדשנות של  דור המעצבים הקודם? מה הייתה הייחודיות העיצובית של חברות האופנה, שהיו בחלקן הגדול עסקים משפחתיים?

התשובה ברורה: היה שם אינטלקט, תשוקה וקשר בינתחומי בין אומנות, ספרות, וארכיטקטורה אשר הובילו ליצירה מקורית שהיא לא העתקה.

השבוע הפוסט שלנו מתמקד במעצבת פריסאית פורצת דרך, השייכת לעידן ההוא, שבו יצרו עולם חדש אשר פנה אל מעמד הביניים ולאו דווקא אל העשירים, עם בגדים שהייתה בהם חדשנות ואיכות.

סוניה ריקייל היא בת למהגרים יהודים ממזרח אירופה. היא נולדה בפריס ומייצגת את ה״אספרי פריזיאן״, אותה הרוח הייחודית לגדה השמאלית ולבולוואר סן ז'רמן. ה״רוח״ הזו נולדה וינקה מהקשר בין אומנות, ספרות ופילוסופיה. ה״ריב גוש״ היה בזמנו מושג, מיתוס אגדתי שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה. אנרגית היצירה והחדשנות שאפיינה את הרובע המיוחד הזה לא נבעה מעושר או מחנויות יוקרה כמו ארמני או ראלף לורן. אנרגיית החדשנות הזו ניזונה מתרבות שיצרו אמנים צרפתים ומהגרים עניים שנטמעו בתרבות המקומית, העשירו אותה ויצרו אלטרנטיבה אינטלקטואלית להחליף את האליטה השלטת ששיתפה פעולה עם משטר הגנרל פטאן. בבתי מרזח קטנים, מועדוני ג׳ז אפופי עשן, בתי קפה מסוגננים ישבו האמנים, אנשי רוח, ארכיטקטים ומעצבים אשר החליפו דעות והשפיעו אחד על השני. לכל מקום כזה הייתה הזהות האינטלקטואלית והפוליטית שלו, בין ימין ושמאל, קומוניסטים ושמרנים, אקסיסטנציאליסטים וסופרים. הדיאלוגים והויכוחים הערים ביניהם הניעו וחידשו את התרבות הצרפתית, והפכו את סן ז'רמן דה פרה לשם דבר בעולם.

בשנות השישים רוחות של מרד נשבו בסן ז'רמן דה פרה. התנועה לשחרור האישה פרחה כשסוניה ריקייל הקימה את הבוטיק שלה. היא זיהתה את ההתנגדות של נשים אינטלקטואליות צעירות לבגדי ההוט קוטור השמרניים של בתי האופנה הצרפתיים בגדה הימנית, ויצרה דימוי גוף חדש. זו הייתה צללית ארוכה, כהה וצרה, מורכבת מסריגים.

זן של חנויות בגדים קטנות צמח, ונולד גם המושג ״בוטיק״, חנות קטנה יחידה בה מיצרים את הבגדים מתוך היכרות אישית עם הלקוחות. זה כבר לא היה החייט השכונתי אלא מעצב בעל חזון אמנותי, שפועל ממש כמו ארכיטקט הלומד את צרכיו של הלקוח לפני שהוא בונה לו בית.

אין מה להשוות את הרובע ההוא עם מה שאנו רואים היום, אך הבוטיק של סוניה ריקייל נטוע עדיין על בולוואר סן ז'רמן בפינת רו דה סן פר. הבוטיק משמר מקצת מרוח הרובע: תמיד מוצגים ספרים בחלון הראווה, ומעצביו לא מפחדים להציג שוב ושוב וריאציות על סריגי הפסים שפרסמו את המעצבת בצרפת ובעולם כולו בשנות השישים. הסריגים האלה עדיין מופיעים בקולקציות, רעננים כמעט כמו ביום שסוניה המציאה אותם כאשר לא מצאה בגדים ללבוש. סוניה גרה בדירה במורד הרחוב מרחק של שני בתים מהבוטיק. היום היא כבר לא מעצבת את הבגדים, כך מספר לנו מנהל החנות. אנחנו מתעניינות במייצג הספרים המכסה את קירות החנות מרצפה לתקרה. הוא מספר שבגיל שמונים וחמש, כשהיא נלחמת במחלת פרקינסון ממנה היא סובלת בעשרים השנים האחרונות ועליה כתבה ספר שהיה לרב מכר בצרפת, היא העבירה את ניהול החברה לבתה.

מייצב של חמישים אלף ספרים משומשים הם המחווה של המעצבת החדשה Julie de Libran לסוניה ריקל. היא התמנתה לפני כשנה להוביל את בית האופנה, שנמכר בשנת 2012 לחברת השקעות מהונג קונג. המייצב מתכתב עם ארכיון החברה, עם עולמה האינטלקטואלי הנכחד של סוניה, שסגנונה התעצב בדיאלוג עם הפמיניזם של סימון דה בובואר ועם האקסיסטנציאליזם של סארטר, שהיו יושבים עימה בקפה דה פלור. האופנה שלה לא הייתה מבוססת רק על יצור בגדים, אלא על אורח חיים אישי ואינטלקטואלי שאיפיין את הרובע ואת אנשיו. הסגנון המובהק של המעצבת נותר כסימן לתור הזהב של סן ז'רמן, במציאות עכשווית בה הוצאות הספרים הקטנות שאייפינו את הרובע נעלמות להן מהנוף לטובת עוד ועוד חנויות מותגי בגדים.

צילומים: אילנה אפרתי.