כל מסע מתחיל בצעד אחד, כמאמר הקלישאה. מפני שלא כדאי לצעוד יחפים, הפעם החלטנו לצאת למסע מיוחד בעקבות הנעליים. מוזיאונים רבים בעולם הקדישו תערוכות לנעליים, סנדלים, ערדליים ותכשיטי רגל שונים, שנועדו להפריד בין הגוף לבין הרצפה. כנראה שנעליים נחשבות בעיני אוצרים ומנהלי מוזיאונים כנושא בעל משיכה מיוחדת. הנעל היא הרבה יותר מאביזר לכיסוי הגוף, מדובר במיתוס תרבותי שמועצם בסיפורים על נשים אגדתיות בעלות הנעל המושלמת כמו סינדרלה, או בעלות אינספור נעליים, כמו אימלדה מרקוס. לכאורה, מיתוס הנעליים הוא עניין נשי: גברים יכולים אולי להסתדר עם זוג אחד או שניים, אבל נשים שיש להן אפשרויות לבוש יותר מגוונות ממכנסים זקוקות לאפשרויות שונות של נעליים. יכול להיות שכיום יש בהבחנה הזו ממש (גם גברים יכולים לאסוף מבחר רחב של נעלים) אבל בין אם מדובר בנעל אחת או במיליון, פטיש הנעליים נותר חלק חשוב מהתרבות העכשווית.

נעליים הן חפצים מעניינים במיוחד: למרות מגוון עצום של צבעים, חומרים וצורות, כולן משמשות אותה פונקציה ברורה (במידה זו או אחרת של הצלחה). לפני חמש עשרה שנה, בשנת 2000, אור התחילה לחקור את אוסף הנעליים שלה, שגדל והשתנה לאורך השנים. היא החליטה ליצור תיעוד מאויר של הנעליים, שנראו בעיניה כמו פריט עיצוב ולא רק חפץ שימושי. היא מספרת פה על הרעיון לאייר את אוסף הנעליים שלה.

האוסף השתנה במשך הזמן, הנעליים החדשות זכו לתיעוד מאויר, אבל גם הנעליים הותיקות יותר לא איבדו את יופיין. האיורים הדגישו את היופי האסתטי והעל-אופנתי של הנעליים, בין אם הן נעלי ספורט, כפכפים, סנדלי ים או נעלי באולינג. אוסף האיורים הוא מחווה משועשעת לחיבה הפאשניסטית לנעליים, ומתכתב גם עם הפנטזיה האולטימטיבית, הארון הממוחשב של קלולס (בסרט הבנות הפולחני). האיורים הם גרסת וינטז' של תוכנת מחשב (פרימיטיבית למדי) המתעדת את אוסף הבגדים והנעליים האינסופי של גיבורת הסרט, ומסייעת לה לבחור מה ללבוש. איורי הנעלים לא יחליטו בשבילי מה לנעול, אבל הם מעידים על הרגשות שנעליים מעוררות בנועליהן.

איורי הנעלים משמרים היטב את העיצוב העל-זמני של הנעליים, שבזכותו בחרתי לרכוש אותן. בניגוד לצילום, שמתעד את הנעלים בנקודת זמן מסוימת (חדשות או בלויות, מבריקות או מהוהות) האיור מציג רק את הרעיון של הנעל, התמצית העיצובית שלה ללא השינויים שעשה בה הזמן. לכן, האיורים הם המחווה האולטימטיבית ליופי.

הבגדים שאני לובשת מקבלים מראה שונה בהתאם לנעלים שאבחר לנעול. שמלת ערב שחורה תראה אחרת עם נעלי עקב כסופות, עם סניקרס שחורות או עם סנדלי אצבע פשוטים. התאמת הבגד לנעל דורשת תשומת לב והשראה. מכנסיים רחבים נראים אחרת כאשר נועלים נעלים גבוהות עקב או מגפיים שטוחים. בעזרת נעליים אפשר לחדד את האמירה של הבגד, או דווקא לשבש אותה.

גם באוסף המאויר, כל נעל לוקחת אותי לכיוון אחר: נעלי הספורט היפניות, בעלי שרוכי הסאטן והאצבעות המופרדות בהשראת נעלים אסייתיות מסורתיות, היו חלום אקזוטי על תרבות אחרת.

נעלי הספורט של נייקי, בגווני תכלת ענניים, נראו שונות ככל האפשר מנעלי ספורט סטנדרטיות, והביעו את סלידתי הכללית מהתעמלות. אפקט דומה היה לנעלי הספורט שעליהן רקום good luck

מגפי הבוקרים האפורות היו קרש קפיצה לעולם תיאטרלי ומרוחק מחיי היומיום.

כפכפי הדשא גם הביאו הבטחה להתרחקות מרעננת משגרת כפכפי האצבע המוכרות והמשעממות.

נעלי הבובה (ובייחוד אלה האדומות) העלו חיוך על פני: הצבע האדום מזכיר לי את הנעלים הנוצצות האדומות של דורותי, שלוקחות אותה הביתה.

נעלי הבובה השחורות הן בעצם בסגנון נעלי אוקספורד בלי שרוכים.

סנדלי העור היפואיים, חלק מאוסף א"א של אילנה אפרתי (1996) התאימו לצעדה קייצית ברחובות ובחופי הים.

בכל מקרה, עקבים הם לא הסגנון שלי, כפי שתוכלו לראות באיורים. אני מעדיפה סנדלי בד עם סוליית חבל.

לעיתים קרובות, סתם בא לנו לנעול כפכפים לא מחייבים, או נעלי בד סיניות פשוטות.

ולסיום, למרות שאני לא משחקת באולינג באופן מקצועי, דווקא לנעלי באולינגיש מקום כבוד בארון שלי, וחיבתי לז'אנר גברה בעקבות הסרט ביג לייבובסקי. נעליים בהשראת נעלים מקצועיות של שחקני באולינג, של פראדה באדום ושל קאמפר, למטה בתכלת, הן מעניינות בעיני כי הן נולדו בעולם טכני ומקצועי, לא בעולם העיצוב האופנתי. נעלי טניס, נעלי אחות, נעלי באולינג נולדו מתוך פונקציונליות שהפכה בעזרת ליטוש עיצובי לאמירה אסתטית.

אוסף ציורי הנעלים מביע את הקשר המרתק בין החפץ לבעליו, שמעניק לי השראה ליצירה ומסביר את המשיכה של אנשים לקניות. האוסף הפרטי והמצויר מנתק את הנעליים מתכתיבי האופנה הזמניים ומהטרנדים החולפים, ומספר על המקום החשוב שיש לחפצי היומיום בעולם ההשראה, המחשבה והיצירה שלנו.

איורים: אור רוזנבוים.