השבוע מסעותינו הובילו אותנו לעיירה הררית קטנה בצפון הרחוק של איטליה. העיירה שופעת ירק ועשירה במים, ובאחו שלידה רועים עדרי כבשים איכותיות, שבזכותן התפתחה בכפר מסורת יצור הצמר מימי הביניים למאה העשרים ואחת. אך לא נסענו לכפר רק כדי לבקר את הכבשים. מאחורי קיר צנוע בעיירה נחבא אחד ממפעלי הטקסטיל העתיקים באירופה.

חומר הגלם ליצירה שלנו הוא הבד. טקסטילים איכותיים מרגשים  אותנו כל פעם מחדש כמו שכבר כתבנו כאן. כל בגד מתחיל בחיפוש אחרי חומר הגלם הנכון והמתאים. גם המסע לבחירת הבד הופך לחוויה מעשירה המעניקה השראה.

לפני כעשרים שנים גילנו את מפעל הבדים המשובח. מאז, פרנצ׳סקו, בן הדור הצעיר של השושלת, הפך לידיד קרוב. לאחרונה הוא מציין באוזנינו המשפחה חגגה שלוש מאות חמישים שנה להקמת המפעל, המתמחה באריגי צמר באיכות ארטיזנלית לחליפות גברים. מכאן מגיעים בדי הצמר לחייטי היוקרה ברחוב סביל רואו הלונדוני, לחייטים האומנים של נפולי ולחליפות הנתפרות עבור מעמד הביניים המתעשר של סין, דובאי ועוד כתשעים מדינות ברחבי העולם. אנחנו בעד שיוויון מגדרי: בארץ, נשים המעוניינות באיכות בד השמורה בדרך כלל לחליפות גברים יכולות לתפור באטלייה שלנו חליפות כאלה. הקשר בין הבד למגדר מרתק כשלעצמו. הרבה מהבדים שאילנה מעצבת איתם בגדים מוגדרים כ"בדי גברים" כי גברים משקיעים בחליפות מחויטות באיכות בד גבוהה אשר מחירן מאמיר גם לשלושים אלף שקל. מבחינת הלקוחות האלה, זו השקעה הכרחית כי מדובר בבגדי עבודה. ואולי הם יכולים להרשות לעצמם כי לרוב הם מרוויחים יותר מנשים? או שהם מיעדים את החליפות ללבישה לטווח ארוך ואילו מנגנוני אופנת הנשים מבוססים על בגדים באיכות נמוכה יותר, שנלבשים לטווח קצר ומוחלפים בהקדם בחדשים?

במפעל מקפידים על הפסקת צהרים וזה הזמן ללכת לאכול ביחד עם שאר העובדים פרחי קישואים ממולאים ומאודים, ולשוחח על החיים.

המשבר שפוקד את אירופה לא פסח על מפעלי הטקסטיל. כמו בישראל, רבים סגרו את שעריהם. אבל פרנצ'סקו ומשפחתו מוכיחים שאפשר לקיים גם היום בתנאי התחרות מול אסיה עסק משגשג. הוא מסביר את הסוד: השקעה באיכות ובחדשנות, והשקעה קבועה במיכון (מדובר במפעל כמעט היי-טקי בו כל שרשרת היצור ממוכנת מלבד תחומי המחקר, העיצוב ובקרת האיכות). האיכות מבחינתם מתחילה בחוות כבשי מרינו פרטית באוסטרליה. המפעל המשפחתי העתיק הצליח להשיג גידול קבוע ברווח, עם מחזור מכירות של למעלה ממאה מיליון יורו. כמובן, לאורך כל ההיסטוריה של המפעל, בת 350 שנה, לא תמיד קצרו הצלחה. אך גם בתנאים קשים משפחת בעלי הבית התעקשו והמשיכו לפעול, לא סגרו את המפעל ועברו לדבר הבא. ההתמדה, ככל הנראה, משתלמת.

בעינינו זהו חומר למחשבה עבור קברניטי הכלכלה הישראלים שחיסלו את ענף יצור הבדים המקומי. גם טקסטיל יכול להיות עסק היי-טק רווחי.

פרנצ'סקו לא שוכח את ההיסטוריה של אבות אבותיו, והשקיע לאחרונה בהקמת חדר ארכיון מרשים ובו ספרי דוגמאות בדים של המפעל במאתיים השנים האחרונות. מעצבי המפעל נעזרים בארכיון להשראה עבור הקולקציות החדשות.

דפדפנו בספרים העתיקים לקבל השראה. כאן ניתן לראות את התפתחות הטקסטילים בעולם בגדי הגברים מבדי ז'קרד במאה השמונה עשרה ועד בדי צמר בגווני גלידה משנות החמישים של המאה הקודמת. שוב עולה השאלה על הקשר בין הגברי לנשי, ועל האופן בו התרבות המערבית מתייחסת לבד כמגדיר מגדר.

סיימנו את השיחה ואת הארוחה במסעדה הקטנה היחידה בעיירה כאשר המלצר שר באוזנינו בקול שלא היה מבייש זמר אופרה. אולי זה הסוד שלהם: לאהוב מה שאתה עושה ואז זו לא עבודה אלא החיים עצמם.

צילום: אילנה אפרתי