מילאנו, יוני 2015

הפגנות חברתיות הפכו לעניין שבשגרה בשנים האחרונות. הרחובות הראשיים של ערי העולם, וביניהן ניו יורק, תל אביב, הונג קונג ולונדון, התמלאו במפגינים נגד עלויות המחייה הגבוהה, אי השיויון הכלכלי והפערים החברתיים הגדלים.  99% מהציבור ניסו לכבוש את וול סטריט ובכל זאת, לא הרבה השתנה. גם בתל אביב, מחאת האוהלים של יולי 2011, ושטף ההפגנות ההמוניות שאחריה, זכורים כניסיון לשנות את דפוסי ההתנהגות החברתיים, שלא זכה לביטוי משמעותי בפוליטיקה. למרות הכל, הזמן עובר והחיים ממשיכים, ונראה שאולי ההשפעה של ההפגנות לא הייתה כל כך גדולה למרות הכל: המדיניות הכלכלית-חברתית של מדינות המערב לא פנתה לכיוונים חדשים, והשפעתם של בעלי ההון על הפוליטיקה לה פחתה (אולי דווקא להפך). לעומת זאת, הנושאים ה"חברתיים" הפכו לטרנדיים במיוחד. כולם רוצים להיות "חברתיים", כלומר קשובים לקולות השוליים בחברה, מודעים לפלורליזם ולשונות שבה, וביקורתיים כלפי יחס הממסד ליחידים.

כתבנו פה כבר על ה'אופנה' החדשה הדורשת לשים לב להיבטים החברתיים של האופנה: ג'ון אוליבר, מפעלי האופנה הנטושים באירופה, וסדנאות היזע בבנגלדש מספרים על הניצול והקשיים של האנשים שעובדים בתעשיית האופנה. עכשיו, תשומת הלב מופנית גם להיבטים המופשטים והאמנותיים של הקשר בין אופנה לחברה. הנושאים האלה מעסיקים אותנו מאז ומתמיד. בארץ, הקשר בין הבגדים שלנו לסביבה הפוליטית והחברתית בה אנו חיים הדוק במיוחד. אילנה התייחסה למות תעשיית הטקסטיל של ישראל, ועליית הקפיטליזם הדורסני כשיצרה בשנת 1995 קו בגדים בשם " א.א 100% כותנה" בהשראת אתא (כתבנו על זה פה). בנוסף, הקשר בין אופנה ופוליטיקה בא לידי ביטוי במעיל חאקי שאילנה יצרה לתערוכה בחולון בנושא שנת הסובלנות (1999), המודפס בצילומים של אלכס ליבק המתעדים עימותים בין חילים לאוכלוסיה ערבית הנשלטת ע״י ישראל בתקופת האינתיפדה, ומבוטן בבד פשתן מפוספס המזכיר לבוש ערבי.

אילנה אפרתי, 1999.

השבוע ביקרנו במוזיאון הלבוש והטקסטיל במילאנו, שנמצא בארמון מפואר ונאה במרכז רובע האופנה של העיר. התערוכה החדשה המוצגת בגלריית המוזיאון סוקרת את האופנה כאנרגיה חברתית, דרך עבודות של מגוון יוצרים בינלאומיים. חלק מהעבודות מתחייסות לקשר בין אדם לחברה. האמן האיטלקי מיכאלנג'לו פיסטולטו, מראשוני זרם ה'אמנות הענייה' באיטליה הציג פסל קלאסי של אישה רוחצת שנראה שתומכת בערימת בגדים. העבודה, שנוצרה בתחילת דרכו של האמן בשנות השישים, נקראת 'ונוס של הסמרטוטים'. ונוס אינה אלילת יופי, ואפילו לא פסל בעל חשיבות, היא רק חיקוי מבטון יצוק שנקנה בחנות לעיצוב הגן. אולי כל מה שנותר ממנה הוא רק המותג, וערימת הבגדים הדהויים וחסרי העניין.

האמנית הצ'כית קתרינה סדה עיצבה 1000 חולצות כותנה מכופתרות מודפסות בדוגמא של בניין מגורים עכשווי. היא שלחה את החולצות לתושבי רובע פריפריה בברנו, עיר ברפובליקה הצ'כית, בצירוף מכתב המסביר שהחולצה נשלחה כמתנה מאחד השכנים. כך האמנית מנסה ליצור קהילה חברתית בבניינים משותפים ומנוכרים. אוטו פון בוש השוודי יצר מדים פאשיסטיים למראה של משטרת האופנה, ומדמיין את קארל לגרפלד כדיקטטור מקיאבליאני מודרני שמגביל בעזרת טרנדים ומותגים את החופש לבחור מה ללבוש.

Katharina Seda

האמנית האיטלקיה קלאודיה לוזי יצרה מעיין לוויתן בד, שמטייל בעולם וצובר חוויות. הבד הפך לז'קטים בעיצובו של אנטוניו מארס, שהוסיף לחוויות המסע של הלוויתן גם סיפורי מסע כתובים המעשירים את הבגד באופי. רבים מהמעצבים מתייחסים לקשיים החברתיים והאישיים של מהגרים ופליטים, אבל יש כאלו שרוצים דווקא להזכיר שמגורי קבע במקום מסויים אינם שאיפה אוניברסלית. מאריה פפדימיטריו בחרה להציג את התרבות הויזואלית של הצוענים, קהילת הרום האירופאית. התכשיטים הצבעוניים שהם יוצרים נושאים  את התווית made in everywhere ואינם פרי יצירה מקומית, נטועה בטריטוריה מסויימת. הבגדים שהם לובשים גם מבטאים עושר ויזואלי מנקר עיניים, נוצץ ומוגזם, שמבוסס על מחזור ושיפור הקיים, ולא על מותגי יוקרה והשקעה כלכלית.

Claudia Losi and Antonio Maras

Maria Papadimitriou

אחד המיצגים המרגשים בתערוכה הוא סרט תיעודי על חנות הכלבו הרומאית MAS שהחלה את ימיה לפני 40 שנה כבית כלבו יוקרתי, אך במהרה הפכה לשוק עממי המציע פריטי לבוש זולים וזמינים. בתו של מייסד החנות מספרת למצלמה איך עברה עם אבא שלה, אנאלפבית מנאפולי, ליד בניין מרהיב ברומא, והוא החליט שהוא רוצה לקנות אותו. כילדה, היא צחקה על החלום שנראה מטופש ובלתי יישים. אך אבא שלה אמר לה בדיאלקט נפולטני, "מי שאין לו כלום, אין לו גם מה להפסיד". בנפולטנית זה נשמע יותר טוב. היום, העסק המיתולוגי עוד ממשיך להתקיים איכשהו. המסר של הסרט הוא לא שמדובר במודל עסקי ראוי לחיקוי, אלא שחלומות מתגשמים. אולי גם היום, בעידן ההפגנות והקשיים הכלכליים, זה עדיין נכון.