תל אביב, יוני 2015.

אנחנו יושבות לשתות את הקפה בבוקר בבית הקפה השכונתי ליד הבית.

כאן שולטת מין ״אוירת נעלי בית ישנות״, רהיטי עץ משופשפים משימוש ,שולחנות רבועים וקטנים מחופים בפורמיקה ולידם שרפרפים יותר קטנים המשמשים ככסאות, מכונת קפה איטלקית בגוון בהיר, כד ובו פרחים  טריים. הקירות מחופים עץ כהה וליד החלון הגדול הקרוע  אל הרחוב הסואן, ספסל עץ חום עליו רובץ לפעמים חתול הבית. יושבי בית הקפה הם מבקרים קבועים לבושים באופן תל אביבי עכשווי, אולי מעט משודרג. רובם ככולם בגוונים אופיינים של אפורים חומים מעט דהויים בכוונה כמובן. בבוקרו של יום הם מעלעלים בנחת בעיתוני הבוקר או בוהים במסך סמרטפון.

לפתע מורגש שינוי. אל חלל הקפה פוסעת אישה יפה לבושה באלגנטיות מוקפדת. המראה שלה והבגדים כה חריג על רקע הגוונים המונוכרומטים השולטים. יש הרגשה שהיא מאירה את המקום. היא מהפנטת, קשה להסיר ממנה את המבט. אילנה התחילה לעקוב אחריה, ואף גילתה ששמה אורורה (שחר עולה בלטינית). הגברת ממש יצרה פרופורמנס.

כאשר דיברנו היא גילתה את ההתעניינות והסקרנות של אילנה, והקפידה מדי בוקר להגיע בתלבושת שונה. פעם ראינו אותה בחליפה תפורה מאריג פוא דה פול שחור לבן מורכבת ממקטורן מחויט עם חגורת מותן שחורה וחצאית עפרון תואמת. בוקר אחר שמלה אדומה ואח"כ חליפה חומה מחויטת וצעיף תואם קשור לצווארה. תמיד עם תיק שונה, עגילים, סיכת אבנים או מחרוזת. ברור שהיא יודעת להתלבש ומיומנת באומנות השילוב בין הפריטים. כל מה שהיא לובשת מונח על גופה באופן מושלם.

שערה של אורורה בהיר ומסורק לאחור בסגנון שנות הארבעים. היא נראית צעירה וחיונית, פניה יפות מאופרות בקלות. את התה שלה היא שותה בקש, אולי בכדי לשמור שלא ימחק השפתון משפתיה.

כשאילנה העמיקה את ההכרות, אורורה אף הזמינה אותה לבקר בביתה ולהציץ בארונות המלאים באוספי הבגדים המגוונים שלה. הבגדים מסודרים בחלוקה עונתית ארון חורף וארון קיץ. מספר תוויות שייכות לבתי האופנה ידועים ובניהם אוסקר דה לה רנטה, שאנל, ז'יוונשי, פראדה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

את הגארדרובה העשירה היא שלה אספה בתחנות שונות בחייה, בעיקר בפריס. המלתחה מורכבת מבגדים המייצגים את אופנת המאה העשרים משנות החמישים ועד היום. אורורה לא מבינה את תרבות הקניה האופיינית לזמנים שלנו בהם נהוג לקנות בגדים למספר חודשים ואז לזרוק אותם. היא לעומת זה עושה שופינג בתוך הארון שלה ותמיד יש הפתעות ״חדשות״.

היא שייכת לאנשים שמבינים אחרת את האופנה. אולי זה המשפט שמתאים לה: "אופנה זה מה שאת קונה, סגנון זה מה שאת עושה עם זה."

אורורה נולדה ביאסי ב-1929. היא למדה, נישאה וחייה את מרבית שנותיה בפאריס. כיום היא חיה בתל אביב מול הים הכחול.  לפאריס, שם גרים ילדיה, היא לא תשוב ״כי קר שם מדי ואפור״, היא אומרת. מדי בוקר היא פוסעת את המרחק הקצר מביתה אל הקפה, לבושה במיטב בגדיה אותם היא אינה שומרת לאירועים, כמנהג המקומיים. שאלנו, למה היא מתלבשת?

לא פעם אנו שומעות בסטודיו שלנו לקוחה ששואלת ״אבל לאן אני אלך עם זה?״ היא מתכוונת שהבגד יפה, איכותי, מוקפד מדי וכאן בישראל יש תחושה שאין לאן ללכת עם בגדים יפים ושהסביבה לא מעודדת לבוש מוקפד.

לתייר המגיע לכאן יש הרגשה שהלבוש המקומי הוא סוג של מחיקה. הבגדים נראים כמו עברו כביסת יתר ודהו. יש אומרים שזה הסגנון התל אביבי הלא מתאמץ המשאיר את הלובשים באנונימיות לא מתבלטת. אולי זו איכות חומרי הגלם, או אולי אנשים מפחדים להראות שונים, יחודיים, לספר סיפור אישי?

כולם נראים דומים, כמו מין בגדי הסוואה. לפני שלושים שנים, בגדי חאקי וצבעים מונוכרומטים היו לבוש רדיקלי בתל אביב של שנות השמונים, בתקופת צמיחתו של שינקין המיתולוגי שהתאפיין בבגדים שחורים. היום הסטטוס קוו הוא פשוט לבוש גנרי משעמם. לכן כל בוקר אנחנו ממתינות לאורורה לחוש ולנחש באמצעות הבגדים שלבשה באיזה מצב רוח היא קמה היום. ואיזה סיפור היא תספר לנו.

צילומים: אילנה אפרתי