מסע נשי מתמשך אל השיויון

יום האישה הבינלאומי, מחר, מעורר בנו רגשות מעורבים. האם יתר 364 ימי השנה מוקדשים לגברים? מה הטעם להקדיש יום אחד בשנה לענייני נשים? אנחנו נשים. אנו חיות את החיים מדי יום, לא רק יום בשנה. בסטודיו, אנחנו פוגשות נשים כלקוחות, וגם כיצרניות, תופרות ויוצרות. אנחנו נאבקות על הנושאים שחשובים בעינינו מדי יום. אנחנו כותבות פה כל שבוע על עניינים שמרתקים, מלהיבים או מטרידים אותנו, על אפליה ועל ניצחון של נשים.

P1050978

דיאנה ורלאנד

לעיתים קרובות, אנחנו כותבות על נשים מצליחות ומעוררות השראה, כמו דיאנה ורלאנד, הלנה רובינשטיין, או על נשים " רגילות" ברחבי העולם, שעוטות מטפחת ראש, או עובדות במפעל בגדים בבנגלדש. הכתיבה מחדש של ההיסטוריה, ההווה והעתיד כדי לתת מקום שווה לנשים דורשת עבודה יומיומית, לא רק פעם בשנה. לכן, הקדשת יום אחד לנשים נראית לנו קצת מלאכותית, ואולי אפילו מתנשאת, כאילו קולן של הנשים זקוק למגבר בצורת הכרה בינלאומית בזכויותיהן וחשיבותן.

TJM_Rubinstein_21-Warhol

אנדי וורהול מאייר את הלנה רובינשטיין

 

נשים צריכות לפעול מדי יום, ולעזור לנשים אחרות לשפר את מעמדן מתוך סולידריות, אמפטיה וחזון של שינוי. נשים שפעילות בתנועות מעוררות השראה כמו "נשים עושות שלום" משתמשות בכוח הנשי כדי להביא שינוי משמעותי לטובת כולם, ואנחנו תומכות בהן בהתלהבות.

נשים עושות שלום

אך אולי המאבק לשיוויון אינו מובן מאליו. לא כל הנשים באותו מעמד. יש נשים שמנהלות בנק, ויש נשים שאין להן גישה לחשבון בנק משלהן. השגנו הרבה, אבל עדיין לא מספיק, כמו שאמרה זוכרת האוסקר פטרישיה ארקט בנאום התודה שלה. עכשיו הזמן להאבק לשיוויון כלכלי, ולשיוויון כללי.

האלמנט הכלכלי של האפליה המגדרית חשוב במיוחד. אישה שאינה אדונית לעצמה, ולא יכולה לכלכל את עצמה בלי תמיכת גבר, אינה באמת עצמאית. עניינים כלכליים כובלים נשים רבות בנישואין לא מאושרים. חוסר היכולת לממן את חייהן בעצמן מגדיר מראש את מרחב הפעולה של נשים רבות. מדהים שהבעיה הזו לא נפתרה, מאז התעוררות התנועה הפמיניסטית בתחילת המאה העשרים.

ניו אורלינס, מרץ 2015

כדוגמא להישגים הנשיים, גילינו סיפור על נשים שניסו להרוויח כסף ולהגיע לעצמאות כלכלית וחברתית. כבר לפני מאה שנה, הקימו בניו אורלינס בית ספר לקרמיקה כדי שלנשים המקומיות יהיה מקצוע ופרנסה. התלמידות למדו בבית הספר את אמנות הציור ועיטור הקרמיקה, ויצרו כלים למטרות רווח. הן נודעו כאסכולת ניוקומב סקול, על שם בית הספר שלהן.

P1250802

כל התלמידות היו נשים צעירות מקומיות (ולבנות, אבל זה סיפור אחר ששווה רשימה נוספת), אך בתחילת הדרך המורים והקדרים היו גברים. יצירת הכלים מקרמיקה נחשבה למלאכה פיזית וגברית, בעוד הציור והעיטור היו פעולות מעודנות יותר שהתאימו לנשים. בהמשך, נשים השתלבו גם בהוראה ובקדרות, תחת הנהלתה של סיידי אירווין, תלמידת בית הספר שהפכה לקדרית מוכשרת ונודעת.

P1250811

הביקור במוזיאון הנטוש בשעת הצהרים החמה לא יכול היה להעביר את אווירת ההתרגשות והשליחות שאפפה את סדנת הקדרות של ניוקומב לפני מאה שנה. אז, הנשים הקדרות נחשבו פורצות דרך. הן הצליחו כלכלית, אך גם יצרו שפה עיצובית חדשה, ששאבה השראה מוויליאם מוריס ואסכולת ה"ארטס אנד קראפטס" הבריטית. גם הן השתמשו באלמנטים מן הטבע כדי לעטר את הכלים שיצרו, בגווני כחול וירוק. אך הן ציירו את הצמחים המקומיים של המיסיסיפי, וכך הפכו את היצירה שלהן לחדשה וייחודית. בפעם הראשונה, נוצר סגנון מקומי ייחודי לקרמיקה של דרום ארצות הברית, המבוסס על עבודה נשית מקומית, ועל הצמחייה הייחודית של המקום. זו הייתה הצלחה כלכלית מיידית.

P1250806

P1250803

P1250800

אך בשנות השלושים, הפרחים והעלים יצאו מהאופנה. צורות גיאומטריות ועיטורים מינימליסטיים הפכו לטרנד החדש בעולם הקרמיקה, ונשות ניוקומב לא הצליחו להתאים את עצמן לדרישות הקהל. העסק הכלכלי המצליח שלהן נסגר, ובית הספר לקדרות הפך לחלק מהמחלקה לאמנות של האוניברסיטה המקומית. סדנת הקדרות נותרה עדות מהדהדת מלפני מאה שנה על ההצלחה הכלכלית של נשים יזמות, שניהלו את ענייניהן באופן עצמאי, שיוויוני ומצליח.

P1250812 P1250814

צילומים: אור רוזנבוים, 2015.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s