ניו אורלינס, פברואר 2015.

הקרנבל הגיע ביום שלישי השבוע לערים ברחבי אירופה, שהתמלאו בחוגגים מחופשים ותהלוכות עליזות. אם בונציה וויארג'יו הקרנבל נודע בזכות האיכויות ההיסטוריות של התלבושות והסגנון הקלאסי והמעודן, במקומות אחרים התהלוכות הפכו למפגן של שמחה לא מאופקת. אנחנו החלטנו לנסוע הרחק ולבדוק את האווירה הקרנבלית של ניו אורלינס, וכמובן את התלבושות והתחפושות המושקעות. (בתמונה למטה, קאובוי לבוש חליפת פקקי שעם, ונערתו בשמלת עיתונים).

יום שלישי השמן, mardi gras, שזכה לשמו בשל האוכל המטוגן והמשמין שנהוג לאכול בו, היה היום האחרון של החגיגות. אחרי סוף שבוע ארוך ועמוס במוזיקה, תהלוכות, מצעדים והופעות, לא נראה היה שהחוגגים המקומיים התעייפו. למחרת, ביום רביעי, מתחילה כבר התענית הנוצרית שנמשכת עד הפסח. אך יום שלישי הוא עדיין יום לחגיגות חסרות מעצורים. בין להקות ג'אז, מצעדים צבאיים, ואורחים מחופשים, עברו בעיר שיירות של פלטפורמות מעוטרות בקישוטים לפי נושאים, ועליהם חוגגים מחופשים שהשליכו מחרוזות חרוזים נוצצים על הקהל. גם אנחנו אספנו מחרוזות צבעוניות על הצוואר, כסימן האולטימטיבי לביקור בקרנבל המקומי.

הייחודיות של הקרנבל בניו אורלינס היא כמובן במוזיקה המצוינת, וגם במסורת העתיקה של נושאי המצעד. חגיגות הקרנבל החלו בעיר במאה ה-18 כחלק מהתרבות הקתולית של המהגרים הספרדים והצרפתיים שגרו בעיר, אבל המצעדים המפוארים שממשיכים עד היום נולדו רק באמצע המאה ה-19. המצעדים נולדו כיוזמה של שישה אנשי עסקים מקומיים ממוצא בריטי שרצו להראות שעושרם והצלחתם גדולים מאלה של הקראולים, התושבים של ניו אורלינס שמוצאם מעורב (צרפתי, ספרדי, שחור, קריבי). מאבקי הכוח בין הקראולים ל"אמריקאים" מאפיינים את התרבות העשירה של ניו אורלינס, ועד היום באים לידי ביטוי בקבוצות השונות של מארגני המצעדים, כל אחת מאגדת מסורות שונות ותרבות מוצא אחרת. קבוצת הצועדים המפורסמת ביותר כיום היא רקס, קרנבל המלך, אך גם זולו, הקרנבל השחור, זוכה להצלחה גדולה. אם רקס נודעים בזכות התפאורות המפוארות והמושקעות שלהם, הרי שזולו נודעו כבמה למחאת התרבות השחורה, גם אם עכשיו האווירה נראית יותר מצועצעת ממחאתית.

השנה תהלוכת רקס בחרה בנושא היסטורי ואפילו פוליטי, המלחמות המוקדמות של אמריקה. הפטריוטיות הפכה לאלמנט ויזואלי, כשהפלטפורמות השונות הציגו עשרים מלחמות עבר מהוללות של האמריקאים נגד הבריטים, הצרפתים, ונגד הילידים האינדיאנים כמובן, שלעיתים קרובות הוצגו באופן חיובי יותר מהאמריקאים החלוצים.

גולת הכותרת של המצעד היא כמובן השמלה של מלכת המצעד, שנתפרה במיוחד על ידי סטודיו הוט קוטור מקומי. מדובר במסורת ארוכת שנים שדורשת שהשמלה תהיה רקומה באלפי חרוזים, נוצצת ומושקעת, ממש כמו שמלתה של המלכה הבריטית.

התוצאה אכן מרהיבה- אמנם קשה להבחין בפרטים הקטנים כשהשיירה עוברת ברחובות העיר אבל בדיוק לשם כך נועדו הנשפים הרבים בערבי הקרנבל, במלונות הפאר של העיר. בנוסף, אפשר לראות את שמלות העבר בשני מוזיאונים המאכסנים את שמלות מלכת הקרנבל: מוזיאון העיר בכיכר ג'קסון, וגם מוזיאון פרטי מעל המסעדה המפורסמת ארנו, Arnaud שמציג את אוסף שמלות מלכת המצעד של בעלת המסעדה הגברת ג'רמיין.

השמלות השתמרו היטב מאמצע המאה הקודמת, ומספרות את הסיפור הלבן, המהודר והמפואר של העיר. לא יכולנו שלא לשים לב שבתמונות ההיסטוריות המלוות את התצוגה במוזיאון לא מופיע אף אדם שחור אחד שנהנה לחגוג את הקרנבל בעירו. וזה אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין אז לעכשיו. כעת ניו אורלינס מתגאה ברב התרבותיות שלה, ומציגה את העבר הקראולי, השחור, הצרפתי, הספרדי והאיטלקי שלה במצעד הקרנבל השנתי.

צילומים: אור רוזנבוים 2015.