רומא, ינואר 2015.

המוזיאון לאמנות המאה העשרים ואחת ברומא, שנקרא בקיצור מקסי (maxxi) שוכן במבנה מרשים פרי תכנונה של האדריכלית זהה חדיד בלב שכונת מגורים שקטה מרוחקת ממרכז העיר ההומה.

אחרי המוזיאונים המובילים בעולם, כמו המטרופוליטן בניו יורק וויקטוריה ואלברט בלונדון, לראשונה באיטליה מוצגת תערוכה על אופנת הוט קוטור האיטלקית. גם ברומא תערוכת האופנה נועדה להציג אופנה עכשווית איטלקית בהקשר תרבותי ואמנותי רחב.

איטליה ידועה בעולם בתור מעצמת אופנה, אך הממסד המקומי עדיין לא השכיל להשתמש במוניטין ובמיתוג של האופנה המקומית וה"מייד אין איטלי" כדי לייסד מוזיאון לאופנה או לפחות מחלקה חשובה בתוך מוזיאון אמנות המוקדשת לאופנה. בכך, המצב באיטליה מזכיר את הגישה הישראלית לאופנה כחלק מתרבות הצריכה ולא כאמנות או יצירה (למרות שישראל היא לא ממש מעצמת אופנה בקנה מידה איטלקי). יכול להיות שהתערוכה החדשה המתארת את שני העשורים המשמעותיים לפריחה וליצירה האופנתית באיטליה (אחרי מלחמת העולם השנייה) תעזור לחזק את מעמדה ההיסטורי של האופנה ולשנות את המצב הקיים.

אל התערוכה הגענו אחרי שיטוט באולמות הגלריות רחבי הידיים של המוזיאון במסלול  שמוביל את הצופה בשלל תערוכות שסוקרות את האמנות המודרנית העולמית במאה העשרים ואחת. המסע בתערוכות השונות דרך השינויים החברתיים, האמנותיים והכלכליים בעולם, מציג את הרקע ההכרחי להבנת התפתחות האופנה האיטלקית.

בקומת הקרקע מוצגת תערוכת ״ארכיטקטורה במדים״ העוסקת בבניה ותכנון במלחמת העולם השנייה (התערוכה הניידת הגיעה לרומא מהמרכז לארכיטקטורה של מונטריאול בקנדה). התערוכה מציגה את השפעת המלחמה להתפתחות הארכיטקטורה דרך הגנה על מבנים היסטוריים שהופצצו, תכנון בונקרים, מפעלי נשק ואף מחנות השמדה באירופה, ולבסוף גם מבנה בתי המשפט של נירנברג בו נערכו המשפטים של פושעי המלחמה.

Unedited History

תערוכה חשובה נוספת סקרה, לראשונה באיטליה, את ההיסטוריה של אירן מאז שנות השישים, והשינויים הקריטיים שהובילו אותה מימי השאה, המהפכה, המלחמה עם עירק ועד צמיחתה של רפובליקת האיסלאם של ימינו. התערוכה מתפרסת על פני שלוש גלריות בהן מוצגות יצירות צילום, קולנוע, אמנות פלסטית, וידאו, ציור, מיצב, וגרפיקה  לצד מסמכים היסטוריים המתעדים את סיפורו של פסטיבל שיראז לאומנות. הפסטיבל היה גשר בין מזרח למערב, והוצגו בו עבודות של אומנים אירנים שחלקם למדו וחיים באיטליה.

בדרך לתערוכת האופנה ראינו גם תערוכה מסקרנת נוספת, מעין צריח של מסגד בתהליך שימור (construction site). המיצג הוצג לראשונה ב – 2007 בביאנלה של איסטנבול, והוא יצירה של האמן הסיני Huang Yong Ping שחי בצרפת ומציג לראשונה באיטליה מייצבים מונומנטליים בגודלם. בנוסף לפסלים, הוא הציג מסמכים המשלימים את המוצגים ומבטאים את דעתו של האמן בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת כדי להעלות שאלות על משמעות הגלובליזציה, התרבות, ההגירה, נאו-קולוניאליזים, עימות בין דתות, פונדמנטליזם ושמרנות פוליטית.

Bellissima l'italia dell'alta moda 1945-1968

לבסוף כשסיימנו את המסע אל הקומה הרביעית של המוזיאון, נרגענו מעט מכל מה שראינו עד כאן. לאופנה יש יכולת לשקר ולתעתע, ולכן בקלות אנו הולכים שבי אחרי היופי והאלגנטיות של המוצגים המסודרים במסלול המשקיף בקצהו על הרחוב. השמלות  היפיפיות מחולקות לנושאים כמו אמנות, יום, שחור לבן, קולנוע, נשף, קוקטיל, אקזוטיקה. אנו רוצות לשכוח מהכל ולהיכבש בקסמה המיתי של ה״דולצ'ה ויטה״ האיטלקית, ולרגע אפילו לאמץ את הסגנון החיים האיטלקי. התערוכה מציירת חיים איטלקיים שנראים כקליידוסקופ של רוך, חופש, מיניות ובטלה מתוקה. מושגים כמו בגדים לשעת ״אחר הצהרים המאוחרת״ או ל״שעת הערב המוקדמת" נראים עדין רלבנטיים.

אבל כוחה האמיתי של תערוכת האופנה הזו היא ביצירת קפסולה הדוקה של זמן. רק עשרים ושלוש שנים, 1945-1968 בהן אופנת העילית של רומא שימשה פלטפורמה לרשת של קשרים ושיתופי פעולה בין הקולנוע, הספרות, האומנות, והעיצוב ובכך ביססה את התדמית של איטליה המוכרת לנו כיום. אלו השנים שבנו את היסוד לתרבות העיצוב והאסתטיקה המודרנית האיטלקית. התערוכה מדגישה את הפריחה שיצרו שיתופי הפעולה בין אופנת העילית לתעשיית הטקסטיל, בין אומני העור ויצרני האביזרים, התכשיטים, הכובעים והכפפות.

באמצעות בגדים בתפירת עילית התערוכה מספרת את סיפור ההשראה בין האומנות הפלסטית למעצבי האופנה כמו מילה שין mila schon ואוגו דלה פייטרה, לצד פונטנה, קאלדר או בורי וקפוצ'י.

ציור חתוך של לוצ'יו פונטנה

מעיל של מילה שין בהשראת פונטנה

גם אולפני הסרטים צ'ינה צ'יטה ,״הוליווד על הטיבר״  היו תפאורה לשיתופי פעולה נודעים בין מעצבי האופנה לשחקנים איטלקים ובינלאומיים כמו סופיה לורן, אודרי הפבורן, ואליזבת טיילור. הן הפכו לקוחות ושגרירות של האופנה האיטלקית בתקופת הזוהר הייחודית ,המיתולוגית ואולי בלתי חוזרת בהיסטוריה של איטליה. גם אם התערוכה לא יכולה להקים לתחייה את תור הזהב של האופנה האיטלקית, היא לפחות עושה חסד עם הגיבורים התרבותיים של אותה תקופה עשירה ביופי ובעיצוב מעוררי השראה.

צילומים: אילנה אפרתי 2015.