מסע לערי המסחר (3) – איסטנבול, ינואר 2015.

נוסעים, סופרים, ציירים ומשוררים שהפליגו למסעות במאה התשע עשרה (כמו למשל אדמונדו דה אמיצ'יס בספרו קונסטנטינופול) השאירו לנו תיאורים מרגשים מחויה ראשונית ומהממת בה התגלה להם קו הרקיע הציורי של העיר איסטנבול. בעידן המסע האיטי העיר הייתה נחשפת אט אט עם התקדמות הספינה במימי הבוספורוס לעבר הנמל שלמרגלות העיר העתיקה. נוסעיה המהירים של המאה העשרים ואחת מגיעים בטיסות אל נמל התעופה המודרני אתטורכ אשר בפאתי העיר.  בעוד מטוסם מנמיך לנחיתה הם יחלפו מעל כרך ענק בו מתגוררים למעלה מעשרה מיליון תושבים. התמונה שנגלית לעינים לא פחות מרשימה.

המבט עובר מאיזורי כפר רכי גבעות ומשופעי אגמים וירק אל פאתי העיר ופרווריה הנרחבים מרובי גורדי שחקים מודרנים. זהו קו הרקיע החדש של העיר איסטנבול. תמונה ראשונה זו של העיר מסמנת למבקר את מגוון הניגודים מהם ארוגה העיר הפרוסה בין שתי יבשות, אירופה ואסיה.

פרנסיה העכשווים של העיר השכילו למקד את הבניה המודרנית באחת מגדות המיצר, והשאירו את העיר ההיסטורית וקו הרקיע הייחודי המפורסם שלה נקי מבנייה גבוהה.

העיר לא רק נחלקת בין שתי יבשות, אלא גם בנויה על שתי גדות מפרץ המחוברות ביניהן במספר גשרים, מגשר גלטה העתיק ועד לגשרים מודרניים חדישים כמו גשר הבוספורוס, הנמתחים לרוחב המיצר ומזכירים את מראה מפרץ סן פרנסיסקו.

נראה שהכפילות  מתקיימת כמעט בכל תחום. עשירי העיר המודרנית אימצו את סגנון החיים המערבי החילוני כמצוות אתטורכ. הם מעדיפים לראות את העיר בריחוק מלמעלה. לכן אימצו את גגות הבניינים הישנים כמקום הבילוי המועדף. אנחנו רואים אותם יושבים בברים ומסעדות מהזן הטרנדי, שמזכיר את אותם המקומות האופנתיים שיש בכל עיר מערבית מתל אביב ועד רומא.

בגגות הבניינים קל יותר להתעלם מהמלנכוליה המקומית הידועה, מההקצנה הדתית, ממקבצי הנדבות, מהדלות וההזנחה של הרחוב, מהמעברים התת-קרקעיים העמוסים באנשים קשי יום שסוחבים סלי קניות בחיפזון אל האוטובוס, מהשכונות ההיסטוריות המתפוררות של העיר אותן הרבה לתאר בציוריות כה מוחשית הסופר אורהאן פאמוק בסיפרו איסטנבול, זיכרונות ילדות. מי שמשוטט בעיר בעקבות הספר שלו או מבקר במוזיאון התמימות, יכול ממש לחוש את התחושות שפאמוק כה מיטב לתאר.

להבדיל אולי מהערים האירופאיות הגדולות אשר אימצו לא מכבר את המסחר הסטרילי הקפיטליסטי של התאגידים הגלובליים, ורחובותיהן מלאים בחנויות צפויות ומוכרות לעייפה, איסטנבול לא נראית (עדין?) כמו תוכנית עסקית של קניון משעמם ואחיד.

לפחות בחלקה ההיסטורי איסטנבול עדיין לא נכבשה (למעט שדרות איסטכלל) ואפשר לחוות בה את סגנון המסחר המקומי, עממי, עירוני ותוסס. זה עדיין עולם אותנטי, מסקרן ומלהיב. כאן בעל הבית הוא גם המוכר והוא שמח לספר לקונה המתעניין סיפורים מרתקים ואף מציע לשתות יחד ספל תה חם. להתווכח על המחירים זה בהחלט  חלק מתהליך הקניה. המפגש האנושי והחלפת הדעות כל אלה נראו לנו פתאום כעולם נכחד השייך לעידן אחר.

נמשכנו אל ליבו הפועם של הבזאר הגדול המקורה בקשתות מצוירות על מבוכיו וסימטאותיו. יש בו אלפי חנויות זעירות של סוחרים מקומיים שהשתמרו מאות שנים עם מגוון סחורות תורכיות, מזרחיות, אסייתיות. מבחר כל כך עשיר וייחודי לא ניתן למצוא במקום אחר ובוודאי שאף קניון לא מספק.

לבזאר חמישה-עשר שערים הנפתחים לכל עבר ומהם נפרשים רחובות וסמטאות עם קילומטרים של חנויות ועסקים בבעלות סוחרים עצמאים קטנים. הם מציעים שפע בלתי נתפש של סחורות: בדים ,שטיחים, תבלינים, בגדים, תכשיטים מזון ועוד. כאן כדאי ואפשר לשוטט ימים. כדאי אפילו ללכת לאיבוד. אנו ממליצות ללכת בלי מפה. את שמות הרחובות התורכיים בלאו הכי קשה לזכור. ניתן מדי פעם להרים את הראש ולחפש את צריח המסגד הקרוב ולהיעזר בו בניווט, כמנהג המקומיים. או, למי שכוח הניווט שלו חלש, אפשר להוריד את מפת הבזאר אל הסמארטפון ולנווט לפיה בסגנון התיירים המודרניים. הסמארטפון יכול להעניק תחושת ביטחון, אבל אז חלק מהקסם בהכרח מתפוגג.

לאתר מוזיאון התמימות באיסטנבול.

לפרקים הקודמים בסדרת ערי המסחר:

ליבורנו

ליבורנו 2

צילומים: אילנה אפרתי ינואר 2015.