השנה אנו חוגגים שלושים שנים של עיצוב ויצור אופנה בתל אביב. אומרים שלא קל לשרוד כאן בגלל המון סיבות :אין תעשיית טקסטיל, אין מוסדות המעודדים עיצוב איכותי, השוק קטן, היצור המקומי יקר ,אין הכשרת עובדים מומחים, יבוא חומרי גלם יקר ומסורבל, הצעירים משקיעים תקציב מלתחה שנתית בשמלת כלה, הלקוחות אינם נאמנים ומתמקדים בקניה אינטנסיבית במחירים זולים בחנויות מותגים גדולות, שמייבאות בגדים המיוצרים בתנאים מחפירים במדינות המתפתחות. אז איך בכל זאת שורדים? במבט לאחור אפשר לציין החלטה ערכית חשובה שהתקבלה בתחילת הדרך להתמקד בלקוחה, באיכות המוצר והעיצוב. וכמובן צריך הרבה סבלנות.

איכות במקרה שלנו משמעותה נאמנות לחומר הגלם בעיצוב ובתכנון הגזרה והתייחסות לגוף האנושי בעיצוב הבגד מתוך מחשבה על הלובשת. בהשראת רוח הבאוהאוס הנוכחת בארכיטקטורה של תל אביב הצעירה, גם הבגד כמו הבית צנוע, נקי מקישוטים, נוח, מתחשב באור ובאקלים המקומי, מודרני, מעט אנדרוגני, על זמני ומאד אורבני.

לציון יום ההולדת שלושים החלטנו השנה לצאת מבית המלאכה שלנו בתל אביב אל העולם האינטרנטי ולגלות מה קורה שם  במרחבי הרשת. פתחנו דף פייסבוק (www.facebook.com/ilanaefrati), אתר אינטרנט חדש (www.ilanaefrati.com), חשבון אינסטגרם (http://instagram.com/ilanaefrati). התגובות וההתלהבות עודדו אותנו להמשיך ולפעול גם בעולם הוירטואלי.

בעיני רבים הלייקים בפייסבוק נחשבים למדד האולטימטיבי לפופולריות והצלחה אבל אנחנו רואות דברים אחרת. הציות לחוקי הפייסבוק השטחיים והמשטיחים מעלים את המשמעות האמיתית של הדברים, את האיכות ואת העומק, את היופי של החיים. כמובן שגם הלייקים הפכו לכלי מסחר. כל לייק אפשר לכמת, ולחשב את העלות שלו. גם ההתחשבנות על הלייק, היא אלמנט חשוב בחיים העכשווים: אין יותר משמעות אמיתית לחיבה ולתשוקה והיא נמדדת בכסף או בסימון מצויר בתוכנת מחשב. בעוד ברחוב אנחנו צריכים לבחור לבד, להתמודד עם מה שחשוב ומה שאהוב בלי שנדע בדיוק מי עוד "עשה לייק", מי תומך ומי מתנגד ומה אמרו המגיבים, בפייסבוק הזירה הרבה יותר ברורה וקל יותר להצטרף לעדרי התומכים והמחבבים.

גילינו לאחרונה עוד תופעה תרבותית. הרשת מלאה תמונות של ידוענים המתניידים מאירוע לאירוע כמו מריונטות. פה לובשים בגד של מותג ומחייכים למצלמה כאילו הם תמיד לובשים רק את הסגנון הזה ולמחרת  בפתיחה אחרת הם ״נאמנים״ למותג המתחרה. האמת, התבלבלנו. אז הגיעה התשובה במאמר מרחיב הדעת של שי ארזואן באתר וואלה. שם התברר שלכל ידוען יש תו מחיר לערב ואפשר פשוט לשכור אותם כמו ניצבים זוהרים שגוררים אחריהם עדרי צלמים וכתבי רכילות. הם לא רק ערובה להצלחת האירוע אלא גם כל ההצדקה לקיומו. בלי סלבריטאים אין טעם בעיצוב, באופנה, ביצירה ובחדשנות. מוחם הקודח של היחצ"נים המנהלים כאן את העניינים ממציא פטנטים ומלמד איך לשרוד בעולם השקר וההונאה.

בהמשך לפוסט שכתבנו בעבר ובו תיארנו מה הופך מעצב למעצב טוב, נדמה שעכשיו כדאי להוסיף הסבר מה הופך אדם למעצב בכלל, או לפחות בעיני הציבור. התשובה היא לרוב יחסי ציבור ערניים, סטייליסטים מקושרים ודוגמנים מפורסמים. המעצב המודרני שרוצה לשרוד בעולם העכשווי צריך לשכוח את כל מה שנכתב בתחילת הפוסט הזה ולציית לכמה עקרונות בסיסיים של יחסי ציבור: לפתוח חנות פופאפ זמנית, להשקיע  בתשלום לידוענים, לקנות לייקים, לתת מתנות לעיתונאים ולשכור את שירותיהן של מנהלות מותג נמרצות במשרדי יחסי ציבור משפיעים. אם אחרי כל זה לא תזכו להצלחה קולוסאלית בשוק הישראלי הזעיר, כנראה שכדאי בכל זאת למצוא משרה אחרת.

צילום: יונתן בלום