ההיסטוריה של בגדי העבודה מעוררת השראה בעינינו (וגם כתבנו עליה כאן). לפני כשני עשורים אילנה אפרתי יצרה את המותג א.א. %100 כותנה, אוסף בגדי חאקי המושפע מבגדי העבודה של אתא. האוסף עוצב עבור נשים עירוניות ובעלות קריירה, מכותנות עמידות במראה נקי. בגלל ההיסטוריה האישית שלנו עם בגדי העבודה כהשראה ליצירה, שמחנו לראות שהרעיונות האלה היו במרכזה של תערוכה חדשה בנושא "בגדי עבודה" שראינו במילאנו.

באיטלקית יש פתגם ידוע, שאומר "הבגד עושה את הנזיר", כלומר, הלבוש מצביע על תפקידו החברתי והמקצועי של הלובש. מה הקשר בין העבודה שלנו לבגדים שאנחנו לובשים? מה המשמעות החברתית של הבגדים שאנו לובשים כל בוקר לעבודה? כיצד מקצועות חדשים שהופיעו בשנים האחרונות משפיעים על אופן הלבוש שלנו? היום עדיין יש בעלי מקצוע, כמו טכנאים, בנקאים, דיילים וטבחים, שנדרשים ללבוש מדים לעבודתם. אבל רוב האנשים חופשיים ללבוש לעבודתם כל בגד שירצו ולכן הלבוש הפך לאמצעי לביטוי אישי. אם המדים נחשבים לעיתים כסוג של מגבלה לא נוחה על הבחירה החופשית, הרי שהחופש להתלבש לעבודה ללא קוד ברור, כמו בישראל, מעורר מחשבה על ההשפעה ההתנהגותית שיש לתלבושת על הלובש ועל מי שמולו. על המשמעות האישית של הבגד כבר כתבנו כאן. התערוכה עוררה מחשבה מעניינת על המשמעות הציבורית והחברתית של הבגדים.

סרבל עבודה 100% כותנה בעיצוב אילנה אפרתי, 2014 

בתערוכה מוצגים ארבעים "בגדי עבודה" שעיצבו מעצבי אופנה מובילים כמו איסי מיאקי, ויויאן ווסטווד, אנג'לה מיסוני, אנטוניו מאראס ועוד. חלק מהמלבושים מתאימים לעבודות יוצאות מגדר הרגיל (כמו לוכד עננים) וחלק לעבודות רגילות למדי, כמו מגדלת גזרים. הבגדים מזמינים לחשוב מחדש על האופן שבו הלבוש שלנו נתפש בעיני החברה. חולצת הוואי, סנדלי אצבע, כובע בייסבול לבן ומחשב מק הם ה"חליפה העסקית" של העובד הפוסט-תעשייתי (או, כמאמר המעצב אנדראה בראנצי, העובד ה"פוסט-פורדיסטי"). האם החברה מתייחסת לעובד כזה בפחות רצינות מאשר לעובד בחליפה או בסרבל עבודה כחול?

אנדראה בראנצי, פוסט פורדיסט

איטליה נאבקת בשנים האחרונות בעלייה מתמדת בשיעור האבטלה, בעיקר בקרב צעירים. לכן "החליפה לבעל החלומות" של אנג'לה מיסוני, העשויה כותנת פסים צבעונית משולבת בטלאים א-סימטריים, נועדה אולי להזכיר שלחלומות יש עדיין חלק מרכזי בשיקומה של הכלכלה האיטלקית, דרך העיצוב והחדשנות. מסר דומה ואופטימי מעבירה גם החליפה לגננית של פיורוצ'י, שכוללת חצאית תפוחה עשויה דשא מלאכותי, והשמלה הפשוטה לאוספת הצדפות של המעצבת האיטלקיה נאני סטרדה.

פיורוצ'י ובגדי הגננית

שמלה לאוספת צדפים של נני סטרדה

התערוכה מצליחה לדעתנו להעלות לדיון את הקשר בין החברה ללבוש ובין הבחירה האישית לדימוי הציבורי. כיום, כאשר יש פתיחות רבה יותר בנושא הלבוש, וכל אחד ואחת כמעט יכולים לבחור לעצמם את "בגדי העבודה". רבים רואים בכך כוח להעצמה אישית, אך מזניחים את ההיבטים החברתיים של הלבוש. אותנו מעניינים גם ההיבטים החברתיים של הלבוש (למשל, מה הבגד מסמל, מי תפר אותו, ואיפה הוא נמכר). אוצרי התערוכה הדגישו שהפרויקט נולד כיוזמה של עמותה המפעילה בית ספר לחייטות לנערים ונערות בעלי מוגבלויות שתופרים בגדי עבודה מקצועיים וגם השתתפו בהכנת חלק מהפריטים בתערוכה. דווקא הבחירה במקצוע הולך ונעלם, חייטות, מעניקה במקרה הזה הזדמנות לצעירים להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית.

בגדי עבודה של איסי מיאקה

בגד לחולם חלומות של מיסוני

אנחנו חושבות שהערך המוסף של התערוכה הוא בקישור בין הפרשנות האמנותית, ההיבטים החברתיים הסמליים והצד הפרקטי והמעשי של בגדי העבודה. בעינינו מלתחת ״בגדי העבודה״ ראויה לתשומת לב רבה יותר מבגדי הערב, בהם נהוג להשקיע בארץ את רוב התקציב למרות מחירם הגבוה והשימוש המוגבל שלהם. ביקור בתערוכה מזמין לחשוב מחדש על הבגדים שאנשים לובשים מדי יום, ועל המשמעות האישית והחברתית שלהם. בעידן בו העבודה (הקריירה) תופסת את רוב שעות היום ואף במקרים במקצועות מסויימים נמשכת אל תוך הלילה ״בגדי העבודה״ הם המעטפת , הבית שבו אנו שוהים את רוב חיינו.
האם אנחנו מתייחסים אליהם בהתאם? האם החומר נעים לנו? האם המעצבים המודרנים נותנים את דעתם להיבט הנוחות הנינוחות ותנועת הגוף אנושי או אולי טרנדים מסחריים חשובים להם יותר ? כי הרי עיצוב בגד הוא קודם כל עיצוב מוצר אריזה לגוף..

התערוכה מוצגת במוזיאון הטריאנלה במילאנו עד סוף אוגוסט.