מסע קרוב ורחוק לתל אביב ויפו

כבר כמה שבועות אנחנו רוצות לכתוב על ספר חדש ומרתק שקראנו, "קרובים-רחוקים: יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב 1930-1881", מאת ההיסטוריונית ד"ר רחל הרט שיצא לאור בחודש מארס. בין מסע למסע הכתיבה נדחתה, אך מאורעות השבוע החזירו את הספר לשולחננו והפכו אותו לרלבנטי מתמיד. הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט שלה, ומתאר את היחסים בין היהודים לערבים בתל אביב וביפו עד שנות השלושים. העניין בספר שלה אינו רק תיאורטי אלא אישי וחברתי: רחל היא בת למשפחת מטלון מספרד, שהגיעה ליפו בשנת 1817. זו הייתה המשפחה הראשונה שהתיישבה ביפו אחרי שעזבה את ירושלים כדי להתקיים בעצמאות כלכלית ולא מכספי ה"חלוקה" של הפילנטרופים מעבר לים. סבה של רחל, משה מטלון, היה עורך דין שהקים ביפו בשנת 1913, יחד עם עוד יהודים שידעו לדבר ערבית, את אגודת "המגן" שמטרתה לעודד דו קיום עם ערביי המקום. בספרה, רחל הרט שוזרת ביקורת מרומזת על מנהיגי הישוב היהודי שנטשו את דרך השותפות של ילידי הארץ, כמו משפחת מטלון ואחרים, לטובת הנהגה יהודית ציונית בלבד. את הגישה השונה הזו הביאו העולים מאירופה, אנשי העליה הראשונה והשנייה, שהתמקמו בעמדות מפתח בהנהגה הציונית אך, בניגוד ליהודים ילידי הארץ, לא דיברו ערבית או הכירו אישית את הערבים והביעו כלפיהם חשדנות וזלזול.

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

מעניין לראות כיצד הקרבה התרבותית והחברתית בין היהודים ילידי הארץ לערבים התבטאה גם בלבוש. רבים מהם לבשו ג'לביות, תרבושים ומעילים ערביים. הם לא התלבשו ב'סגנון ערבי' או השאילו 'מוטיבים' מזרחיים לבגדיהם המערביים, כפי שעשו מעצבים ישראלים רבים לאורך השנים, אלא פשוט לבשו את אותם הבגדים שלבשו הערבים כי הם התאימו לאקלים ולאורח החיים המקומיים. הם לא לבשו בגדי חאקי, שהתאימו יותר לחלוצים לוחמניים, ורק לעיתים לבשו חליפות אירופאיות ממש. לרוב הם לבשו בגדים אקלקטיים שחיברו בין לבוש ערבי אותנטי ללבוש מחויט בסגנון מערבי יותר. העובדה שרבים ממנהיגי הישוב היהודי ילידי הארץ בחרו להראות, לדבר, להתנהג ולהתלבש כמו שכניהם הערביים ביטאה את הקרבה הפיזית וגם המנטלית של שתי הקהילות האלה. כאשר הלבוש החל להשתנות באופן רדיקלי – ג'לביות וכפתנים לעומת חליפות ובטלדרס חאקי – גם אופן המחשבה השתנה. עם אנשי העלייה הראשונה והשנייה, הישוב היהודי הפנה את הגב אל העולם התרבותי ומיקד את תשומת הלב במערב, באירופה. השינוי הזה התבטא כמובן גם בלבוש.

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

כדאי לקרוא את הספר של רחל בזכות הדיוק המחקרי והשפה העשירה והקולחת. אך בעינינו הספר מרתק כי הוא מדגיש את ההחמצה המצערת של שנותיה הראשונות של תל אביב, שנובעת מהבחירה של מנהיגיה – ומנהיגי התנועה הציונית בכלל – להתרחק מהעולם התרבותי הלבנטיני המקומי ולהעניק ליהודי ארץ ישראל זהות תרבותית ופוליטית אחרת ומערבית. כמו שהיא כותבת, "לבסוף הצליחה תל אביב להצדיק את היפרדותה מעיר האם שלה [יפו] על ידי שלילתה". התנועה הציונית בחרה בדרך של בידול והפרדה תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ולשוניים. ידיעת השפה הערבית, או לבישת ג'לביות מפשתן בהיר, כבר לא נחשבו ליתרון מכריע למנהיג יהודי בפלשתינה, אלא דווקא לחיסרון אנכרוניסטי. העולים החדשים שהשתקעו בתל אביב התייחסו לתרבות הלבנטינית המקומית בחשדנות, ובכך הפרו את יחסי השכנות הטובה בין הערבים ליהודים בתל אביב וביפו. דווקא עכשיו, כשקולות המלחמה נשמעים חזקים מתמיד, הספר הקצר הזה מזמין אותנו לחשוב על אפשרות אחרת, של שיתוף פעולה תרבותי, לשוני ואולי גם אופנתי כבסיס להידוק הקשרים בין שני העמים ולשינוי מהותי במצב הקיים.

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

מהאלבום המשפחתי של בני משפחת מטלון, באדיבות רחל הרט (כל הזכויות שמורות)

8 תגובות ל-“מסע קרוב ורחוק לתל אביב ויפו

  1. אין ספק שנעשו טעויות שהביאו לכך שמצבינו כאן אינו מלבב, ולמרות זאת, טוב עשתה הציונות שבחרה להיות חלק מתרבות המערב ולא חלק מהתרבות המזרחית-מוסלמית.
    ואולי הקונפליקט בכל מקרה היה בלתי נמנע ברגע שהתחילו העליות הגדולות. בכל זאת, ארץ קטנה ודורשים רבים.

    אהבתי

    • תודה על התגובה בר, קשה לדעת איך דברים היו יכולים לקרות אילו… אבל בעינינו חבל שהתרבות הישראלית הפנתה את הגב לתרבות המקומית שהייתה פה קודם (שהייתה במידה רבה תערובת של מזרח ומערב, יהודים וערבים ועוד עמים שחיו ביחד לטוב ולרע במשך מאות שנים). לדוגמא, העובדה שכל כך מעט ישראלים יודעים היום ערבית היא גם הפסד תרבותי. ובכל מקרה, נכון, זו ארץ קטנה עם היסטוריה מאוד מעניינת

      אהבתי

  2. מעניין. תודה.
    א.ב. יהושע בספרו הנפלא "מסע אל סוף האלף" נוגע בצורה סיפורים בנושא זה. בקירבה שהיתה בין יהודי ארץ ישראל לערביי המקום.

    אהבתי

    • תודה תמי, קראנו גם את ספרו היפה של א.ב. יהושע, בהחלט שווה קריאה. אולי עוד נחזור אליו בהזדמנות קרובה

      אהבתי

  3. הסיפור (כמו שבדרך כלל) קצת יותר מורכב מכפי שהצגת כאן. למשל, אנשי אגודת 'השומר' (עלייה שנייה, הגיעו מאירופה) כפי שתראי בתצלום המצורף, לא ניסו לשמור על סטיילינג אירופאי, להיפך

    הלאה. חברי תנועת 'ברית שלום' היו ברובם אינטלקטואלים ממוצא גרמני שישבו בעיקר בירושלים והטיפו לדו-קיום, את יכולה לקרוא עליהם בערך הויקיפדי המוקדש לתנועה זו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D
    וכמובן – העובדה שהסופר הנערץ יוסף חיים ברנר נרצח ביפו ב1921במהלך פוגרום. או העובדה שאנשי העלייה השניה המובטלים התחרו בערבים על מקומות עבודה וחלק לא קטן מהם היה שרוי בחרפת רעב. אה, והפוגרום הגדול בצפת – בשנת 1834, הרבה לפני שהתחילה העלייה האירופאית החלוצית ארצה
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%96%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%AA
    כך שממש לא נכון לצייר תמונה כאילו אנשי היישוב הישן חיפשו את הקירבה לערביי המקום ושררה ביניהם אידיליה ואילו העולים התנכרו והרסו הכל.
    וכל ההתייחסויות שמניתי הן רק על קצה המזלג, אספתי אותן באופן אקלקטי בלי להשקיע בכך יותר מדי מחשבה וחיפושים. מורכב.

    אהבתי

    • הי מירי, תודה על התגובה, הסיפור הוא כמובן רחב הרבה יותר, ותקצר היריעה מלתאר אותו בפוסט אחד. ההפניות שהבאת מעניינות וחשובות, אין ספק שלא היה פה דו קיום ממשי גם במאה ה-19. אבל עדיין זה לא סותר בהכרח את הטענה הבסיסית פה, שקולם של רבים מאלו שרצו בדו קיום נבלע ונעלם עם השנים, עם התחזקותה של ציונות אחרת, פחות כנענית ויותר 'מערבית'. יש יוצאי דופן, והסיפור בהחלט מורכב.

      אהבתי

  4. אז אני, באחת שנולדה בארץ ובת למשפחה שורשית וותיקה, דור 17 בישראל, יכולה לספר מסיפורי המשפחה שהיה גם היה דו קיום. היחסים בין ערביי הארץ ליהודים ילידי הארץ היו כמשפחה אחת. ברור שתמיד היה קיצון ותמיד יהיו. גם אצלי עוברים הרהורים על אם היינו נשארים נאמנים למנהגי המקום איך הייתה נראית ישראל. אין ספק שאת האותנטיות איבדנו. חבל.

    אהבתי

    • תודה איריס, גם במשפחתנו יש זכרונות של יחסי חברות עם ערבים, שהיו גם הם ילידי ירושלים. נורמלי לגמרי עבורם, לצערנו פחות מובן מאליו היום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s