פעם בארבע שנים מגיע הרגע בו אנחנו נקראים למלא את חובתנו האזרחית ולהצביע בבחירות. בעיני רבים, או לפחות אלה שאינם פעילים פוליטית בחיי היומיום, ההצבעה בבחירות היא הפעולה המשמעותית ביותר שאנחנו עושים כאזרחים בחברה דמוקרטית. לכן קשה אולי לדמיין שעד לפני שנים לא רבות כל כך, החובה הזו נמנעה מנשים, שנאלצו להילחם על הזכות להצביע ולהיות למעשה חלק פעיל מהחברה האזרחית בה הן חיו. אך היו נשים שהתקוממו נגד האפליה הלא-דמוקרטית והחליטו להרים קול למען שינוי חברתי. נשים שפועלות לשינוי חברתי, אז כמו גם היום, נחשבות לתמהוניות הזויות ולעיתים קרובות גם נרדפות על ידי הממסד. אם נחזור לתקופתנו, לפני כמה ימים קראנו שהאישומים המגוחכים נגד מנהיגת המחאה החברתית דפני ליף בוטלו, אך עצם המשפט הארוך שנערך לה מצביע על היחס הברוטלי במיוחד לו זכתה מטעם השלטונות. כמו דפני, גם לפני מאה שנה נשים שהובילו מחאה פוליטית נעצרו באלימות, נכלאו ואף הואכלו בכפייה. אך בסופו של דבר הצליחו להביא את השינוי המיוחל (אולי גם דפני תזכה להצלחה דומה!)
בשבוע שעבר ביקרנו במוזיאון טייט בריטיין בלונדון. אוסף המוזיאון העשיר אורגן לאחרונה מחדש בתצוגה חדשה ומעניינת. בתוך השינויים הרבים שנעשו, אוצרי המוזיאון ניצלו את ההזדמנות לערוך מחווה מיוחדת לאמנית שהייתה חלק משמעותי מקבוצת הנשים שקראו לזכות הצבעה לנשים, ה'סופרג'טיות', suffragettes. סילביה פאנקהרסט (Sylvia Pankhurst) החלה בפעילותה הפוליטית בזמן שלמדה אמנות בלונדון לפני מלחמת העולם הראשונה. יחד עם אימה, אמלין, ואחותה, קריסטבל, הן הקימו ב-1903 והנהיגו את קבוצת הסופרג'טיות שדרשו זכות הצבעה לנשים.

אם אמלין הייתה המנהיגה האינטלקטואלית של הקבוצה, סילביה עיצבה את המראה הויזואלי של הקמפיין: היא ציירה את הסמל של המלאכית המחצצרת, עיצבה את סט ספלי התה ששימש לאירועי גיוס הכספים של התנועה, וציירה את הפוסטרים וציורי הקיר שהציבו באירועים ובהפגנות.

אך סילביה לא הסתפקה בקריאה לזכות הצבעה לכל, אלא יצאה לחקור את המצב הנשים העובדות באנגליה. היא ביקרה במפעלי חוטים, סדנאות קרמיקה, מאפיות, בתי מטבחיים ובתי מלאכה בהם עבדו נשים וציירה את הפועלות. היא תיארה באופן ביקורתי וחד את הקשיים שעמדו בפני נשים עובדות, מתנאי עבודה גרועים, מנהלים גברים נוקשים, שעות עבודה ארוכות ושכר נמוך. הציורים שלה הם אולי התיעוד האותנטי ביותר של מצב הנשים העובדות באנגליה לפני מאה שנה.

אחד הפריטים המעניינים בתערוכה הוא יומן בית הסוהר של סילביה. כמו מפגינות רבות גם היא נעצרה ונשלחה לכלא בעוון הפרת הסדר הציבורי. בית הכלא אליו הגיעה היה בנוי לפי תכנון איטלקי, באופן שנועד לבודד את האסירות ולהקל את השמירה עליהן. התוצאה הייתה ניכור, בדידות וייאוש. פעמיים בשבוע יצאו האסירות לטיול קצר בחצר, בו נדרשו לצעוד בצעד קבוע לאורכו של מסדרון מגודר. בעקבות החוויה הטראומטית סילביה החלה לפעול למען רפורמה בבתי הכלא הבריטיים, שאכן הונהגה לאחר שנים. היא גם עיצבה סיכת דש כסופה, שכללה סורגים המסמלים את בית הנבחרים הבריטי ועליו חץ האסירים בצבעי תנועה הסופרג'טיות, סגול, ירוק ולבן. הסיכה ניתנה כמחווה לכל חברות התנועה שנכלאו בשל פועלן.

התערוכה הקטנה במוזיאון הטייט מעוררת עניין בזכות המבט הפמיניסטי המעניין על ההיסטוריה של הנשים הבריטיות. בקרוב ייצא סרט חדש עליהן בכיכובה של מריל סטריפ שבוודאי ימשוך עוד תשומת לב לקבוצת הנשים האמיצות האלה. אך בעניינו סילביה היא דמות מרתקת גם בזכות היכולת שלה לשלב בין אמירה פוליטית חזקה ויצירה אמנותית. יופי, אסתטיקה וסימבוליות ויזואלית היו חלק חשוב מהקמפיין לזכות הצבעה נשית. השילוב בין אמנות, מלאכת יד קפדנית ומחאה פוליטית הפך את סילביה לדמות ייחודית בהיסטוריה של בריטניה, ושל נשים ברחבי העולם.