המושג פליסה, הידוע כטכניקה של הטמעת קפלים באריג ,עתיק כמו השיח על אופנה.

הפליסה מלווה אותנו מפסלי שיש יוונים של דמויות נשיות עטויות בשמלות אבן לבנות ומעודנות-קפלים, ועד אמן הטקסטיל הונציאני Mariano Fortuni שבתחילת המאה העשרים שידרג את הטכניקה העתיקה בעבודות המשי הנודעות שלו. בהמשך הדימוי המפורסם של מרלין מונרו עם חצאית הפליסה הלבנה מתרוממת ברוח הפך את הפליסה לחלום אוניברסלי. אמן האופנה איסי מיאקי העניק לפליסה בסוף המאה העשרים פרשנות חדשה השואבת השראה מבגדים מסורתיים אסייתיים.

בשנות השישים  של ישראל לא הייתה המלתחה של ילדותינו שלמה ללא חצאיות פליסה מבדים שונים. החל מחצאיות התלבושת האחידה של בית הספר היסודי ועד חצאית צמר כחול לחגיגות שנלבשה עם חולצה לבנה פשוטה. שכיחות החצאית נבעה אולי ממבנה הקפלונים הפשוט והקל לביצוע. מספיקה חתיכת בד בגודל המותן הרצוי וחישוב עומק הקפלים – והנה יש חצאית!

בחופשת הקיץ אספנו צדפים שנראו כחצאיות פליסה. במסע שוטטות בחופי הים צדפי הפליסה העלו שוב את זיכרון הילדות וחצאיות הפליסה של פעם. כך עלתה בדימיוננו ההשראה ליצירת אוסף חצאיות צמר דק מקופלות ומגוהצות בטכניקה הידועה.

לביצוע הפליסה חיפשנו ומצאנו בית מלאכה קטן וותיק בתל אביב. בית המלאכה עבר בירושה מאם לבנה, אשר עדיין עובד כאומן הפליסה המקומי ואולי האחרון.

כשנכנסים למקום העבודה התחושה היא של זמן שעמד מלכת. שולחן עץ ממורט, גלילי קרטון המשמשים כתבנית ליצירת קפלים בגדלים ומרחקים שונים, ותנור אדים ישן בו ״מבשלים״ את הבד המגולגל בתוך קרטון. הבד נאפה בטמפרטורה של כמאה מעלות ליצירת הקפלים המגוהצים אשר נטמעים ונשארים בו לתמיד.

חצאית פליסה צמר מצוירת ביד, אילנה אפרתי . מתוך אוסף חורף אביב 2014.
צילומים: אילנה אפרתי. צילום חצאית פליסה: רן גולני. ©