מסע עם האנשים שכותבים אופנה

פוסט ראשון בסדרת ראיונות חדשה עם האנשים שכותבים אופנה בישראל.

פגשנו את שלי גרוס, כתבת האופנה של ידיעות אחרונות ובעלת הבלוג 'המלבישה' לשיחה קלילה אצלנו בסטודיו.

שלי (40) למדה אופנה בתיכון ויצ"ו צרפת ותקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון. היא גרה ברעננה, עבדה בעבר במעצבת גרפית וכותבת על אופנה בידיעות כשש שנים. אחרי שנשארה בבית עם הילדים חמש שנים, היא חיפשה עיסוק חדש ומשמעותי. המשך הלימודים נראה לה כבריחה של נוחות, ואילו חברה המליצה לה ללכת לכיוון האופנה. בשנת 2007 היא פתחה את הבלוג 'המלבישה', שכשמו נועד למצוא נשים ולהלביש אותן. היום מטרת הבלוג קצת השתנתה. שלי חושבת שסטיילינג מתאים יותר להפקות אופנה מאשר לחיים האמיתיים. נשים המתלבשות בהתאם לעצת הסטייליסטיות לא עוברות תהליך של שינוי אמיתי, שדורש הבנה של הגוף שלהן ושל איכויות הבגדים. עכשיו הבלוג נועד ליצור סגנון בעל אמירה אישית, ולחלוק עם הקוראות את עולם האסוציאציות העיצוביות והאהבות האופנתיות של שלי.

2856f8e4de2711e2bc7922000ae90d97_7

7ab9d56c414a11e3996722000a9f18fe_8

מסעות: מה ההבדל בין הסיקור העיתונאי לבלוג, ולמה בעצם את צריכה עוד ערוץ?

שלי: כשאני חושבת על רעיון לאייטם בעיתון אני חייבת לראות לנגד עיניי את הקוראים ולקחת בחשבון עניינים שוליים כמו אקטואליה, נגישות או עונות השנה. בבלוג אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי (ובדיוק בגלל זה אני צריכה עוד ערוץ. כדי שהדבר הזה שאני כל כך אוהבת לעשות ימשיך להיות הדבר הזה שאני אוהבת לעשות. וישנו גם העניין הפעוט של עודף רעיונות. היתה פעם סדרת מדע בדיוני שנקראה 4400. היו שם 4400 אנשים שנחטפו על ידי חייזרים וחזרו לכדור הארץ עם כל מיני כוחות על, חלקם טובים, חלקם מסוכנים וחלקם סתם מטרידים. היה שם אחד שהיה חייב לכתוב תסריטים בכל זמן הערות שלו, אחרת המוח שלו יתפוצץ).

2f5924ba304c11e3a6b122000a9f3070_7

האם את מרגישה שליחות, סוג של תפקיד חינוכי?

שליחות זו מילה גדולה. אני יכולה להגיד שכשאני מקבלת מייל או מסר בפייסבוק מקוראת שאומרת שבזכותי היא לא קנתה משהו, אני מרגישה גאווה.

האם בסופו של יום, אחרי כל הטקסט, הפאשניסטות, המעצבים וריבוי חברות האופנה, כשאת יוצאת לרחוב את מרגישה אופנה?

תלוי ברחוב, רוב הזמן – לא. אני לא מרגישה אופנה כשאני יוצאת לרחוב בעיר הפרברית בה אני גרה, מסתובבת בקניונים או נוסעת באוטובוס (אבל אני לא בטוחה שזה דבר רע).

של מי היה הרעיון למדור צריכה, רוצה יכולה?

אני רציתי לפנות מקום למדור שאפשר יהיה לתת בו המלצות ספציפיות לדברים קטנים ששמתי אליהם לב באותו שבוע. למדור קוראים בכלל "שלוש אובססיות בשבוע", תת הכותרות 'רוצה, צריכה, יכולה' נלקחו בהשאלה מאייטם אחר שעבדתי עליו באותו זמן, לפי רעיון שרן בן נון העלה בישיבת מערכת, שהיה אמור להכיל טבלה: צריכה מגפי גומי לגשם, רוצה מגפיים של האנטר, יכולה להרשות לעצמך מגפי גומי משוק הכרמל.

1cd149c23d9311e3984322000a1fcb7e_8

אם נחזור רגע אחורה, את התפקיד שאת עושה היום עשתה בעבר נורית בת יער, איך את רואה את ההבדלים ביניכן?

בין נורית בת יער ז"ל לביני זרמו בעמודי הלייף סטייל הרבה שנים ועוד שתי כותבות, אבל אני חושבת שההבדל המרכזי (מעבר להבדלים של סגנון ואישיות) נובע מהשינוי בעולם שבו אנחנו מתפקדות. אני רואה את התפקיד שלי כעריכה, מיקוד, סינון ומיון בעידן השפע הבלתי נתפס.

7f290956da9811e2af2822000aeb115a_7

את, כמתווכת בין יצרנים, מעצבים, יבואנים, סוחרים, מסוגלת לדייק את ההבדלים ביניהם כשאת מספרת את הסיפור שלהם לקוראים שלך? למרות הלחץ של החומר הכתוב והמצולם שאת מקבלת מהיחצ"ן?

זו שאלה מסובכת: האם אני מסוגלת לדייק סיפור של מישהו אחר? אני יכולה לנסות רק לדייק את הסיפור שלי מול המסר שאני מקבלת מהמעצבים ו(אם להרשות לעצמי להישמע לגמרי מקושקשת) מהבגדים. כשהדי אן איי של המעצב או מותג חזק, זה מאד קל. לפעמים זה מסובך יותר וכמובן שישנם מקרים בהם, לא משנה כמה תחפרי (או כמה היחצ"ן – במקרה שיש יחצ"ן – ילחץ), פשוט אין סיפור.

לגבי הלחץ בעידן יחסי הציבור, אני חושבת שהדרך הכי טובה להתמודד היא לא להיגרר אחרי רעיונות של אחרים. להיות מה שיותר בעמדת היוזמת, ולהיעזר באנשי יחסי הציבור (והעזרה שלהם קריטית, כי כמעט אין תקציב לצילומי פקשוטים, למשל).

5d73b57428e311e3bd5222000a9f12e7_7

האם כל זה בכלל חשוב? או שבכתיבה על אופנה חשוב לייצר עבור הקורא אשלייה ותשוקה לדברים שקשה להשיג? הבטחת נעורים באמצעות הקרם הנכון, לשים תמונות של דוגמניות בלתי מציאותיות….

יש כל מיני כותבים בתחום וההבדלים בגישה הם תהומיים. מה שחשוב לי באופן אישי הוא הניסיון לזקק את ההרגשה הנכונה. להגיע לנקודה בה את יודעת מה הבגד הנכון אמור לגרום לך להרגיש, מה שיכול לעזור לך לא ליפול לבורות של צרכנות מוגזמת מהסיבות הלא נכונות. כשאני מראה תמונות של דברים שקשה להשיג אני רוצה שמי שנחשפת אליהם תבין שזה בסדר להתעניין במשהו בלי להיות הבעלים שלו, שאפשר לקבל השראה מאווירה של צילום אופנה בלי לחשוב שאת צריכה לקנות משהו או להראות כמו הדוגמנית. שאפשר להסתכל על משהו בלתי מושג ולאהוב את עצמך אפילו קצת יותר, כי את בן אדם שחי בעולם בו אנשים מוכשרים מצליחים לייצר דימויים שהלסת נשמטת מולם. אדית' וורטון כתבה (ב"בית האשליות", נדמה לי), שיש שתי דרכים לפזר אור בעולם: להיות הנר או המראה שמשקפת אותו. לא נראה לי שאצליח להיות הנר בגילגול הזה, אבל אני מנסה להיות המראה.

צילומים: שלי גרוס

5 תגובות ל-“מסע עם האנשים שכותבים אופנה

  1. התרשמתי מאוד משולי גרוס.. יש לה אמירות ותובנות חכמות ומעשיות… אהבתי במיוחד את ״להתעניין במשהו בלי להיות הבעלים שלו״ .. מהרגע שהגעתי לניו יורק אמצתי את – ״לא ליפול לבור של צרכנות מוגזמת״ והראיון עם שולי העניק לי לגיטימציה מחזקת.נהניתי מאוד מהפוסט.תודה.

    אהבתי

  2. שלי היא סוג של 'בית ספר' לחיים עבורי, מיום הוולדה. עמדה על דעתה.אישיותה המיוחדת והייחודית והנחרצת התגלתה מרגע שנפגשנו…(בית יולדות תל השומר.)
    שלי בחרה באופנה כנושא עיקרי שדרכו מביאה את חכמתה , הרגשות והתובנות לחיים מלאים. בהחלט מתנה. ושליחות שלקה זו לא מילה גסה. זה מה שאת עושה.

    אוהבת אותך.

    אהבתי

  3. לא יודעת אם יש באמת כזה הבדל בין הנר למראה. גם מי שמייצר בגד עושה זאת מבדים שיוצרו כבר והכל הוא חלק מאקולוגיית העשייה. והאותנטיות שאת מביאה בכתיבה שלך, נותנת השראה עצומה, והיא לגמרי מקור אור בפני עצמו

    אהבתי

  4. פינגבק: עשו לי את השבוע | המלבישה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s