בחום השמש הקופחת ,בלחות הקיץ המעיקה, בימי הגשם בין שלוליות אפורות מאבק העיר, בימי חול ובשבת. חשופים, בכל מזג אויר ובכל יום, רחובות תל אביב מלאים עובדי קבלן שאף אחד כמעט אינו שם לב לקיומם.

פה הם יצורים שקופים. תל אביב היא עיר המתגאה בתרבות, אמנות, תיירות בינלאומית, עיר בעלת תקציבים מכובדים ששכר עובדיה הבכירים ותנאי העסקתם מנקרי עיניים. אך מנקי הרחובות של תל אביב נראים כעלובי החיים.

בוקר בוקר אנו חולפות על פניהם. אנו מאיטות, מתביישות להסתכל על פניהם. את העירייה הם לא מעניינים. העירייה לא 'מתלכלכת' בהעסקת עובדים מסוגם, עובדי ניקיון המטאטאים את הרחובות בדממה. אך מה ההבדל בין אנשים המטאטאים רחובות ואנשים הממלאים משרדים ממוזגים בבנין העירייה, או פקחי העיר הלובשים מדים ומקבלים את כל הציוד הנדרש לעבודתם? מי קבע שעובדי הרחובות פחות חשובים, ואינם ראויים לתשומת לב?

כדאי לשים לב אליהם, להביט להם בעיניים. אולי לתפור להם מדי עבודה נוחים מבד איכותי. אולי להציע לבתי ספר לעיצוב בעיר לארגן תחרות בין הסטודנטים לתכנון מראה הפח לאיסוף האשפה. אולי כדאי לשים בידיהם מטאטא חדש, ויאה שלא היה פעם בעצם ג׳ריקן בנזין ישן מפלסטיק, חתוך לשניים ומחובר באופן מאולתר למקל. אין סוף ליצירתיות של חברת הקבלן המעסיקה שזכתה מן הסתם במכרז על בסיס ההצעה הזולה ביותר ולא האיכותית ביותר.

מול המגדלים הנוצצים של צפון העיר, מול ערוגות הפרחים והמדשאות הירוקות, האם אין מי שרואה את עליבותם של מנקי הרחובות? להעניק להם תנאי עבודה מכובדים, משכורת ראויה לעמלם היומי, ומעט תשומת לב אנושית לאלה שלרוב נראים בעינינו שקופים, בלתי-נראים אל מול הנוף התל אביבי המטופח.

היום יבחרו תושבי העיר ראש עיר חדש, שאולי יראה את תושבי עירו ועובדיה בעין אנושית יותר.