ברחוב צדדי בפאתי עיירת חוף בריביירה האיטלקית ששנות תהילתה חלפו עם מלחמת העולם הראשונה, עומדת וילה סאן לוקה. הוילה העתיקה התחילה את ימיה ככנסיה אנגליקנית. במבט חטוף הוילה לא מסגירה את סודותיה. שער הברזל האדיר החליד מזמן, ועלי קיסוס ירוקים כיסו את קירות המבנה. אך למזלנו הוזמנו להיכנס לסיור פרטי בין האוצרות המדהימים שאספו בעלי הבית, בני הזוג נרה וג'ינו לאורה. נרה, נמרצת ומלאת התלהבות למרות 90 שנותיה, מספרת לנו את תולדות האוסף.

נרה וג'ינו נולדו וגדלו בעיר הריביירה סאנרמו, בירת פסטיבל הזמר האיטלקי המפורסם ויעד החופשה המועדף על הבריטים במאה ה-19. אחרי שג'ינו חזר מהחזית הרוסית במלחמת העולם השניה, הוא נישא לנרה, ושניהם פנו לקריירה כפרופסורים לאמנות והיסטוריה בתיכון המקומי. אך התשוקה האמיתית שלהם הייתה להפוך לאספני עתיקות. אחרי המלחמה, בריטים רבים נטשו את הוילות המפוארות שלהם בריביירה האיטלקית והצרפתית. הצנע באנגליה עודד אותם להדק את החגורה ולמכור את הרכוש בחו"ל, וכך ארמונותיהם המרהיבים וכל הרהיטים היפים שבתוכם עמדו למכירה. ג'ינו היה בין הראשונים שגילו את ההזדמנות, והחל לקנות ולמכור את הרהיטים העתיקים של הבריטים, שהגיעו לריביירה מכל רחבי האימפריה הבריטית: שטיחים פרסיים, אגרטלים סינים עתיקים, ספות בריטיות ושידות מגולפות. גם מיטב מלאכת צרפת ואיטליה מצאה את דרכה מהוילות הבריטיות אל בתיהם של המתעשרים החדשים אחרי המלחמה.

כך החלו בני הזוג לאורה את מסעותיהם בעולם בעקבות רהיטים עתיקים, אוצרות אמנות וחפצי עבר יוקרתיים. בשנת '53 הם קנו את כנסיית סן לוקה שנפגעה בהפצצות בעלות הברית ויצאה מכלל שימוש, והפכו אותה לביתם. אחרי שרכשו אמנות ועתיקות מהבריטים באיטליה, הם החלו לנסוע לאנגליה אל בתיהם של האצילים שהתרוששו מהמלחמה ומנטל המיסים שלאחריה, וקנו גם מהם אוצרות נהדרים. דוכסי בראדפורד וגלוסטר היו חברים טובים של ג'ינו, והזמינו אותו לבקר באחוזותיהם וטירותיהם ולבחור לו רהיטים לטעמו.

בבית יותר מחמשת אלפים פריטי אספנות – רהיטים, בדים, כלים, נברשות וקישוטים. היסטוריון של תולדות האמנות עומל כבר שש שנים על קיטלוג הפריטים, ופרסם כבר שני ספרים, על קרמיקה איסלמית וחרסינה סינית עתיקה. מדי פעם אוצרים מהמוזיאונים המובילים בעולם, מהמטרופוליטן וויקטוריה ואלברט, מפאריז ואמסטרדם, באים לראות פריטים באוסף סן לוקה שחסרים במוזיאונים שלהם. בשבוע שעבר נרה תרמה סט גביעי בדולח עתיקים למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון כי הדגם המסוים לא היה קיים באוסף המוזיאון.

אם ההתחלה של ג'ינו ונרה הייתה מקומית,  המשך הקריירה שלהם כאספנים וסוחרי עתיקות היה בסימן מסעות. כאשר העסקים קצת קירטעו בשנות השישים הם החלו לפתוח את חנות העתיקות רק חצי שנה, ובשאר החודשים יצאו למסעות בעולם, בעיקר באסיה ובמזרח.

בשנת 1968 הם העמיסו את ציוד המסע, כולל אוהל ואספקת מזון ומים, על ג'יפ לאנדרובר ממוגן, ויצאו מהרביירה האיטלקית להודו. הם חלפו מהר על פני דרום איטליה, וטורקיה (שם כבר ביקרו פעמים רבות בעבר) והגיעו לאיראן ולערי האימפריות הפרסיות העתיקות וביניהן איספהן. שם פגשו בסוחר יהודי קשיש שמכר להם תעודת נישואין של יהודים איטלקים משנת 1550, מעוטרת במיניאטורות צבעוניות. משם המשיכו לאפגניסטן ולאוזבקיסטן. הם הכירו את אנשי המקום, שהיו לדברי נרה פתוחים וחביבים. בערים הגדולות נשים הלכו ללא רעלה ולמדו באוניברסיטה. בכפרים הן יצרו רקמות מרהיבות שהתווספו לאוסף האדיר של ג'ינו ונרה. בסין הם סיירו עם שני מלווים, שומר ראש מטעם הצבא, ומדריך מטעם המפלגה. משם המשיכו להודו, ובחזרה לריביירה.

בינתיים הקאזינו של סאנרמו איבד מיוקרתו, וכל המיליונרים עברו למונטה קרלו, שהחלה לזהור בזכות האווירה ההוליבודית של הנסיכה גרייס קלי. גם ג'ינו ונרה עברו למונקו, והתידדו עם הנסיך פייר, שהפך מלקוח לחבר קרוב. את השנים הבאות הם העבירו במסעות ממונקו לפאריז, לונציה וללונדון, לסאנרמו ולמזרח אסיה. בכל מסע הם גילו רעיונות חדשים ומצאו השראה לאוספי העתיקות שלהם. היום וילה סן לוקה היא יומן של שישים שנות מסעות, בית שהוא מוזיאון חי.

היופי של הוילה הוא בעושר הויזואלי שלה, שנובע מהכישרון המדהים של ג'ינו לשלב באופן הרמוני וייחודי בין פריטים מרחבי העולם וההיסטוריה: טאפטים מטירה בצרפת לצד קישוטי קיר מוזהבים מספרד ואגרטלים מיניאטורים מחרסינה סינית כחולה מצוירת. חדר מיוחד מוקדש לפריטים דתיים ולדברי נרה הרעיון מאחוריו הוא שהאסתטיקה המיוחדת של החדר מעניקה מקום לכל הדתות, שמתקיימות בו בהרמוניה.

באוסף אין היררכיה: בניגוד למוזיאון פה לא אומרים למבקרים מה הפריט החשוב יותר, מה יותר יקר או משמעותי. כל הפריטים זוכים ליחס שווה, והמתבונן מוזמן לגלות אותם, לגעת, למשש ואפילו להריח, וללמוד. ג'ינו ונרה שמרו משהו מהמקצוע הישן שלהם, מורים בתיכון, ומלמדים את המתבוננים באוסף שלהם איך להעריך ולהבין עיצוב ואמנות דקורטיבית לאורך ההיסטוריה. מחדר לחדר, מטרקלין לטרקלין, והיו יותר מעשרים כאלה, גילינו את העולם שנרה וג'ינו פגשו במסעותיהם. נרה אמרה לנו שלכל חפץ יש סיפור – איפה נקנה, ממי, מתי – ולכן טמון בו רגש נסתר שזר לא יבין. בעניינו יופייה של וילה סן לוקה טמון ברגש הזה, ובסיפורים הסודיים של החפצים ושל המסעות.

ג'ינו ונרה הם חלק מעולם שאיננו עוד, של ג'נטלמנים איטלקים קוסמופוליטיים, בעלי גינונים בינלאומיים (ג'ינו למד אנגלית כילד כשהוזמן לשתות תה בוילות של הבריטים בסאנרמו).  כיום, נרה מספרת, תולדות האמנות וידע היסטורי של האסתטיקה והאומנות כבר לא מעניינים את בעלי הממון, וגם לא את הצעירים. תושבי העיירה היפה לא מכירים את הוילה הקסומה, המכנסת בתוכה את כל ניפלאות העולם, את העושר של האימפריה הבריטית שנעלמה, ואת החוש האסתטי הייחודי של איש אחד מוכשר, לואיג'י לאורה.  לבני הזוג אין ילדים, וכדי לשמור על שלמות האוסף הם החליטו לתרום את הוילה וכל תכולתה לעמותת אמנות שתנהל אותה, אחרי מות הגברת לאורה, כמוזיאון פתוח למבקרים.

צילומים: אור רוזנבוים ווילה סאן לוקה, 2013.