כשוסילי קנדינסקי לימד את תיאוריית הצבעים בבית הספר של הבאוהאוס בגרמניה, הוא חיפש את הקשר בין הצבע והתחושות שהוא מעורר. הקשר הרגשי והסימבולי בין הצופה לצבע הוא, בעיני קנדינסקי, חלק מהותי ממה שמעניק לאמנות ולעיצוב את תוכנם. קנדינסקי ערך ניסויים כדי לגלות את התכונות הריגשיות של צבעי היסוד. בעיניו, צהוב הוא צבע ארצי טיפוסי, אין לו עומק רב, הוא משרה אי נוחות, הוא עוקץ, מרגיז, ולפעמים מעורר תחושת אלימות. מבחינה סימבולית, צהוב יכול לבטא שיגעון, זעם משתולל או קנאה. אך בקורס מציין קנדינסקי שצהוב הוא גם הצבע הקרוב ביותר לאור לכן הוא עליז, קליל, מתוק. הדואליות – אולי אפילו דו פרצופיות – של הצהוב היא אחד המאפיינים הקבועים של הצבע מאז ימי הביניים: בין אופטימיות זוהרת לבגידה וקנאה, בין שמש לסכנה.

הצהוב הוא אחד משלושת צבעי היסוד, בין הפיגמנטים הראשונים שהאדם מצא בסביבתו. הצבע נובע מתוך האדמה, ממכרות אדמת האוכר הצהובה. מקור הצבע הוא מינרלי והפקתו פשוטה יחסית. האדם הקדמון למד את דרכי השימוש באדמת האוכר, וגילה איך אפשר להפיק ממנה צבען לצביעת בדים, לאיפור, ולציור. ברומא העתיקה הפיקו צהוב ממינרל ארסניק גופריתי, שנקרא בפי הרומאים אורפימנטו, כלומר פיגמנט הזהב. הם חשבו שמקור הצבע הצהוב חייב להיות בזהב שמסתתר בתוך גבישי הארסניק הרעיל, שרק עבדים עמלו על הפקתו תוך סיכון חייהם.  בתקופות מאוחרות יותר, מינרלים גופרתיים אחרים, או צמח הזעפרן, שימשו להפקת צבען צהוב.

בהודו גם צמח הכורכום היה מקור קדום לצבע צהוב, ושימש לא רק לבישול אלא גם לצביעת בדים בגוון צהוב עז, צעקני. שם הבגד הצהוב הפך לשמלת נזירים בודהיסטיים, כדי לזהותם בקלות בהמון האדם (מאותה סיבה גם מוניות ניו יורק צבועות צהוב.)

הצבע הצהוב הוא אחד הגוונים העזים והבולטים ביותר בין הצבעים הנראים לאדם. באנגלית גם שמו מרמז על נחרצות, והמקור האטימולוגי של המילה צהוב בשפות האנגלו-סקסיות זהה למקורה של המילה צעקה – yell, yellow. אך משמעותו הסמבולית של הצהוב פחות נחרצת. הצהוב היה לעיתים רחוקות בקדמת הבמה של היסטורית הצבעים – זה לא גוון שמשוייך עם רעיון ברור וקוהרנטי כמו הארגמן, השחור או הלבן. מפתיע שלמרות העוצמה והכוח שהצהוב משדר, אין לו משמעות סמלית ברורה ואחידה. מצד אחד, זהו צבעה של השמש, צבע החיים והפריחה, צבע הכוח, האופטימיות וההתחדשות. מצד שני, זה צבעו של יהודה איש-קריות, צבע הבגידה והקנאה, שהפך לצבע המסמן את מי שהחברה רצתה להוקיע.

בד משי מתוך פרויקט בדים מודפסים בצמחים בעיצוב אילנה אפרתי, 2013

בד פשתן מודפס מתוך פרויקט דפוס צמחים, אילנה אפרתי 2013

מתוך אוסף בגדי משי מודפסים, אילנה אפרתי 2013

אך הצהוב עמוק יותר מכל אלה. פרופסור רפאל מלאך כתב שאיננו רואים את העולם החיצון באופן אובייקטיבי, כי אנחנו יכולים רק לראות את הדימויים שאנו יוצרים במוחינו. כמובן שאין אנו יכולים לדעת אם דימויים אלה הם שיקוף נאמן של המציאות, ולכן אין טעם בניסיון לשער כיצד נראית באמת המציאות כשלעצמה. במקום, נוכל להעשיר את עולם הדימויים שלנו, ולמצוא לצבע הצהוב משמעויות חדשות, עמוקות ומעשירות כדי לקשר בין התרבות האנושית לבין העולם שסביבנו.

עיצוב טקסטיל משי מודפס: אילנה אפרתי 2013.

צילומים אילנה אפרתי ©