אנחנו גרות ברחוב שקט במרחק הליכה קצר מחופי הים התיכון.

בימים שהחום בעיר נעשה בלתי נסבל קורה שאנו מתלבטות אם לצאת מהמזגן ולרדת לחוף הים הסמוך, חוף ״גורדון פרישמן״. מתלבטות כי החוף בעינינו זה לא רק מה שהעניק לנו הטבע, המים הקרירים, המנגינה שיוצרים הגלים בתנועתם המונוטונית אל החוף, המון גווני צבעי המים הכחולים המשתנים, המרחב הענק הפתוח ללא מגבלה, החול הלבן הרך, הצדפים וצורותיהם הייחודיות, קרני השמש החמימות. 

חווית החוף היא גם מעשה אדם! המצילים הצועקים תדיר ברמקולים על המתרחצים, מתוך הרבה רצון טוב לשמור על חייהם, מייצרים חווית רעש בלתי נסבלת המאפילה על איוושת הגלים. מיטות השיזוף מפלסטיק לבן, אותן נער החוף מנקה ללא הועיל עם מברשת מטונפת, אינן מזמינות אותנו להשתרע עליהן ברכות. גם כסאות הפלסטיק ״הלבנים״ לא משכנעים אותנו במיוחד. השמשיות הצבעוניות המתבדרות ברוח מכריזות באופן בוטה את סמליהן המסחריים כדי שלא נוכל להתעלם מהחברה שמימנה אותן. על רצועת החול הצרה והצפופה שנותרה בין המשתזפים למים מתחרים ההולכים הנמרצים עם הרצים המהירים ושחקני המטקות המקומיים.

כך מצאנו את עצמנו אורזות את בגד הים שלנו, מגבת, כובע קש וספר ויוצאות למסע לחפש חוף אחר…

…כאן המתכננים הותירו חוף רחב רחב, ואף אחד גם אחרי מאה שנים לא החליט לפתח, לבנות, להוסיף, לשנות. כאן האופנה זה לשמר. אם יש דברים טובים אז  פשוט שומרים עליהם. כמה משעמם, יצקצקו בלשונם שוחרי אופנה מקומיים. כמה מקובע, לא מפותח, שמרני ולא מתקדם! פה הפלסטיק לא החליף את כסאות העץ הפשוטים של פעם, עם אריג הפסים בכחול לבן. המקומיים המגיעים כל יום בבוקר לחוף שוכרים להם את הכיסאות לכל העונה וכך נוצרת לה קהילה של אנשים ששבים מדי קיץ ונפגשים בחוף.

כדי להפוך את הכיסאות למשהו יותר אישי כל זוג תפר לכסא ״בגד״ אישי על פי טעמו, אבל כמובן כזה שלא יבלוט באופן בוטה. שיהיה אישי אבל גם שישתלב עם השכנים והאווירה הכללית. הנה ״הבגדים ״של הכסאות בחוף הים התיכון.

צילום: אילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות. ©