אומרים שהגבול בין השראה להעתקה הוא דק.

אך אולי יש באמירה הזו מידה של צדקנות.  כיום העתקה היא בעיה כואבת המשותפת ליוצרים מקוריים רבים. נושא זכויות היוצרים על יצירה אמנותית וקניין רוחני הפך לעיסוק מרכזי בתחום המשפטי והפוליטי. אם תקישו בגוגל את המילים העתקה והשראה תמצאו הרבה חומר ולא מעט פורומים של עורכי דין העוסקים בזכויות של קניין רוחני, והקשיים להוכיח אותו. בתחומים שונים מדובר בחידוש של העידן המודרני המקוון שבו טקסטים תמונות ויצירות מקור רבות נמצאים ברשת ומועתקים בקלות בלחיצת כפתור.

עולם האופנה חווה את נושא ההעתקה משחר ההיסטוריה. לכאורה מושג האופנה הוא העתקה, כי כך נוצר הטרנד המשותף. אנשים רוצים להידמות אחד לשני, להיות שייכים לקבוצה, ללבוש בגדים דומים. כשבגד שמישהו המציא זוכה להצלחה ואחרים מעתיקים אותו, אנחנו אומרים שהוא אופנתי וטרנדי. בעידן הנוכחי אנו עדים לסוג של הסכמה לתופעה שבה התעשייה מעתיקה את בתי האופנה הגדולים, והרעיונות של המעצבים המופיעים על המסלול  מדי חצי שנה  מצולמים ומיד מועברים לפס היצור אי שם במדינות העולם השלישי על ידי תאגידי אופנת האקספרס הזולה. תופעה זו מתקבלת בחברה בהבנה ואף יותר מכך כאילו בתחושה ש"ניצחנו את השיטה": הנה גם אנחנו לובשים ״מותג על״ אפילו אם מדובר בהעתקה זולה וגרועה ביותר  של המקור. הרי גם אם כל בגד כזה שורד רק עונה אחת, הרי שבסופה הוא בכל מקרה יצא מהאופנה. בדרך אנחנו שוכחים – או מעדיפים להעלים עין – שמדובר בסחורה המיוצרת תוך ניצול עובדים מחפיר במדינות מוכות עוני. מדי פעם אנחנו זוכים לתזכורת, כמו הכותרות העולמיות שעוררה השריפה הקטלנית במפעל בבנגלדש.

אולי גם כאן אנו זקוקים לייצר מחאה ולו רק כדי לשלול את הלגיטימציה של פעולת העתקה זו הפוגעת בכולנו.

המציאות העכשווית והאינטרנט מקדמים טישטוש בין יצירה מקורית לבין העתקה. אם בתחום הקולנוע והמוזיקה בעיית הקניין הרוחני קשורה בעיקר לענייני הפצה – כלומר האופן בו אנו משיגים את היצירות – בתחום האופנה ההעתקה קשורה לרעיון עצמו, לניכוס אלמנטים עיצוביים שיצר מישהו אחר תוך הסתרת מלאכת ההעתקה והעמדת פנים שמדובר ביצירה מקורית.

לכן נעשה יותר מורכב לעקוב אחרי מקור של רעיונות, עד כדי נטייה ליחס למקור חשיבות פחותה. החברה הישראלית, למרות ההמצאות הרבות שנולדו בה, ידועה בנטייה להעתקה ללא מתן זכויות יוצרים. בעיניינו אחת הדרכים לזהות מה הוא מקור או חיקוי הוא מעקב אחרי יוצרים המסמנים דרך אישית,המבשילים ומתפתחים לאורך שנים של יצירה בעלת חוט שידרה ייחודי.

לפני מספר שנים הזדמן לי לקיים מספר קורסים לעיצוב בבית הספר הגבוה לעיצוב בישראל. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה היצמדות הסטודנטים לעיתוני עיצוב אופנה עולמיים כמקור השראה. לשיעור הראשון בקורס שהנחתי קראתי ״זהות של מעצב״. השיעור נערך בגן בוטני. הסטודנטים היו אמורים לספוג השראה בגן היפיפה המצוי במתחם אוניברסיטת תל אביב, לתעד אותו בדרכים שונות, בציור, צילום, הקלטה, כתיבה או בכל דרך כרצונם ואחר כך ליצור בעקבות חוויית הביקור בגד.

הקושי שחוו אותם סטודנטים הבהיר לי כמה הם אינם מורגלים בצורת עבודה פתוחה ואמיתית כזו, בהתנסות ישירה ביצירה, בחיפוש אחר השראה בלי קיצורי דרך. במהלך הקורס אף המלצתי בידידותיות למספר סטודנטים לנסות את מזלם בתחום אחר, כי הרי הזוהר של מקצוע עיצוב האופנה איננו אמיתי. מדובר בעבודה רפטיטיבית שבה יש להיאבק מדי עונה שוב ושוב על אמירה אישית, להבין את רצון הלקוחות אך לא להכנע לו לגמרי, להכיר את איכויות חומרי גלם ולהתמודד עם הקושי לשרוד כלכלית תוך ניהול עסק קטן במדינה שלא מעניקה תמיכה לתחום העיצוב. נכון שהבעיות האמיתיות שאנו מתמודדים איתם בישראל בחיי היום יום לא ממש מאפשרות פיתוח של רעיונות בדרך איטית ללא הסחת הדעת של הקיום הפיסי.

אך בעינינו יש להצטער על תופעת ההעתקות המקובלת כאן, שהרי כאשר מעצב עוסק בהעתקה כל  הזמן הוא למעשה מאבד את היכולת ליצור זהות משלו. אימץ זהויות שונות כל עונה מערער ומגחיך את המושג עיצוב, והופך אותו למסחר גרידא.

בעינינו, חשיבה יצירתית ומקורית היא משמעותית וחשובה לא רק בתחום העיצוב אלא בכל תחומי החיים. לכן כדאי להתחיל מוקדם, בתוך מערכת החינוך, ולעודד חשיבה מקורית, ביקורת, רעיונות חדשניים, ולא רק בהייטק. אולי גם המדינה צריכה להיות שותפה באופן מוסדי ותקציבי ולתגמל פעילויות לעידוד תחומי העיצוב כחלק מתפישת התרבות לצד תחומים מוכרים יותר כמו כתיבה, ציור תיאטרון. באנגליה, הולנד, צרפת ואיטליה יש מועצות לתמיכה בעיצוב, ובזכותן מעצבים עצמאיים יכולים להנות מבסיס כלכלי מינימלי בעודם מפתחים את שפת היצירה האישית שלהם. אך השינוי הראשוני צריך להיות של כולנו, ולנבוע מההבנה שיצירה מקורית היא ערך תרבותי חשוב.

אילוסטרציה: אשר, ויקימדיה. כל הזכויות על המאמר שמורות ל'מסעות בגארדרובה' ©