מהגרים הם מאז ומעולם נושא פוליטי רותח. בארץ אנחנו פותחות  את העיתון מדי יום למאמרים סוערים בעד ונגד מהגרים מאפריקה, מאמרים על קשיי ההשתלבות של מהגרים מרוסיה ומאתיופיה, על תחושת הזרות ועל קשיי ההסתגלות. המונח הטעון 'מהגר בלתי חוקי' הפך לא תקין פוליטית, ואפילו סוכנות הידיעות איי.פי. החליטה להפסיק להשתמש בו. גם באירופה לא חסרים ויכוחים על מהגרים ששוטפים את חופי איטליה בחיפוש אחר חיים טובים יותר. הקרבות בסוריה, לדוגמא, הכפילו פי 5 את מספר המהגרים הסורים שהידפקו בשנה האחרונה על גבולות האיחוד האירופי.

נמל הסירות של סן פרנסיסקו

כל זה ידוע. אך מי חושב על הערך האסתטי של ההגירה? אנחנו חשבנו על תרומת המהגרים ליצירת אסתטיקה מיוחדת ומקומית כשביקרנו בסן פרנסיסקו, עיר שלאורך המאה האחרונה איחדה מהגרים ממקסיקו, איטליה, סין, יפן ומדינות האוקיינוס השקט, וגם כמובן אמריקאים מאיזורים אחרים במדינה. כדי לתאר את סן פרנסיסקו לא היינו משתמשות דווקא במונח 'כור היתוך' שנפוץ כל כך בארץ. מה שיפה בעיר הוא דווקא הניסיון של כל קהילה לשמור על ייחודיות תרבותית, על גאוות יחידה בתוך המכלול העירוני. ביקרנו באיזור המיסיון, The Mission, ששואב את שמו ממיסיון קתולי 'עתיק' במונחים אמריקאים הממוקם בליבו. זו הייתה שכונת מהגרים ענייה. בעיקר נשים סבלו מקשיי ההגירה, מאפליה פוליטית וחברתית, ונאבקו לשוויון ולזכויות. המאבקים האלה מתוארים בציורי קיר מרהיבים שמביאים אל קירות השכונה את האסטטיקה הדרום-אמריקאית של הצייר המפורסם דייגו ריביירה שגר בעיר יחד עם אשתו הציירת פרידה קאלו. שני הציירים אהבו את סן פרנסיסקו מאוד. דרך הקירות המתארים סצנות של כאב ותקווה עולמם האסתטי של המהגרים פרץ את גבולות המוזיאון והפך לחלק מהחיים.

ציורי קיר ברחוב באלמי

ציורי הקיר מתארים סצנות דרמטיות מחיי העיר והמהגרים

ציור קיר המתאר כוכבי קולנוע מקסיקני ודרום אמריקאי

מדי כמה שנים אמנים חדשים מציירים ציורי מחאה חדשים מעל אלה הקודמים, כך שקירות סמטאות הרובע מתעדכנים כל הזמן

הרובע האיטלקי ממוקם באיזור אחר בעיר, לאורך שדרות קולומבוס (ומה יותר סמלי מכך, הרי קריסטופורו קולומבו היה בן העיר ג'נובה). שלטי הרחוב כתובים באיטלקית. אין צורך אפילו להוסיף את הכותרת 'ליטל איטלי', השילוט מציין מפה קטנה של איטליה להזכיר למבקרים לאן הגיעו. זוהי שכונת הביתניקים, ונראה שהם לפחות נהנו מקפה טוב, בבתי הקפה האיטלקיים עד מאוד, קפה מריו וקפה טרייסטה, שקולים את הפולים בעצמם. גם פרנסיס פורד קופולה הוא בן השכונה ומארגן בה מדי שנה פסטיבל רחוב איטלקי. הופתענו לראות שגם קרון הרכבת החשמלית העוברת לאורך הנמל ובלב העיר הגיע ממילאנו (נבנה בסוף המאה ה-19!) וכל הכיתובים בו באיטלקית. אולי כך הנוסעים בו מרגישים יותר בבית.

שכונת האיטלקים

בר ווזוביו המיתולוגי

הקפה השכונתי של מריו

קרונות החשמלית ממילאנו

על הרובע הסיני לא נספר הפעם (בין היתר בגלל שהשכונה דומה באופן בלתי מפתיע לצ'יינה טאון אחרות בניו יורק ובלונדון, אפילו אם פה האווירה פחות תיירותית). דווקא השכונה היפנית, Japantown, מעניינת במיוחד כי האסטטיקה המינימליסטית והמודרניסטית המאפיינת את ערי יפן ניכרת ברחובות. בנייני בטון קובייתיים, גנים קטנים מרוצפים בחלוקי נחל, ומרכז קניות מודרני שבליבו מעיין פגודה יפנית וגן זן קטן. בר סושי קטנטן, של זוג קשישים יפנים, מוסיף לאותנטיות של החוויה. לדעתנו היפנים עשו ככל יכולתם כדי להתרחק מהקיטש הסיני. כדי לראות היבט עתיק וטבעי יותר של תרבות יפן נסענו אל פארק גולדן גייט, שם נמצא גן התה היפני: מגונן למשעי עם מגוון צמחים יפניים הזוהרים בצבעים עזים על רקע השמיים האפורים, האטרקציה העיקרית של הגן היא כמובן בית התה המסורתי, בו אפשר לשתות תה יפני טוב באמת ולשכוח לרגע את אמריקה (כדאי להתעקש לקבל את התה בכוסות החרסינה המעוטרות, ולא בכוס נייר חד פעמית בסגנון המקומי).

בית התה היפני בפארק

גן זן יפני

מה היה היחס למהגרים המקסיקנים, האיטלקים, הסינים, היפנים בסן פרנסיסקו לאורך מאה השנים האחרונות? האם תמיד התקבלו בכבוד, האם תמיד התרבות שלהם נראתה כחלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני? התשובה לכך שלילית, כפי שמרמזים ציורי הקיר. ובכל זאת, לנו כמתבוננות מבחוץ סן פרנסיסקו נראית כמודל טוב למדי של חברה ליברלית (שלא לדבר על היחס האוהד לקהילת הגייז בשכונת קסטרו). למרות מחיר הליברליות – חסרי הבית הרבים ברחובות, הפשע והסמים – לדעתנו האסתטיקה של המהגרים בסן פרנסיסקו מדגישה את היופי והאנושיות שבחברת מהגרים בינלאומית.

ולסיום: השבוע הבלוג התחדש בעיצוב מחודש, ספרו לנו מה דעתכם! וגם, אל תשכחו לבקר בדף הפייסבוק שלנו.

תמונות: אור רוזנבוים, 2013