סיפרנו לכם כאן על הקשר המשפחתי שלנו אל דרך המשי, שחיברה בין מזרח ומערב ב'רשת התקשורת' הראשונה. הפעם נשתף אתכם ברשמינו משתי תערוכות המציעות זוויות ראייה שונות על דרך המשי, אחת בתל אביב והשנייה ברומא. התערוכה התל אביבית, בבית התפוצות, מציגה את העושר החומרי והתרבותי של קהילת יהודי בוכרה, מחוז ועיר באוזבקיסטאן של ימינו בלב דרך המשי. בזכות מוצגים רבים – כלים, בדים, בגדים, תמונות ותכשיטים – ששמרו משפחות הקהילה עוד מימיהן בבוכרה, התערוכה מצליחה להראות למבקרים משהו משפע החומרים והצבעים שאיפיינו את התרבות הויזואלית של דרך המשי. גלימות משי רקומות וצבועות בצבעי סגול, כחול, ירוק וורוד עזים, כובעים רקומים בחוטי משי, קערות תה מצוירות בסגנון 'איקט' המפורסם, תכשיטי שיער בחרוזי כסף וזהב ועוד אוצרות רובם שייכים למשפחת מושייוף האמידה. עדויות היסטוריות מתארות את קורותיה של הקהילה היהודית בבוכרה מימי הביניים ועד לנפילת הגוש הקומוניסטי, אז אחרוני העדה עלו לישראל. במאה ה-19 עלו רבים מעשירי העדה לירושלים, והקימו בה את שכונת הבוכרים הנודעת, רובע וילות מפואר בסגנון איטלקי שהיה לגולת הכותרת של ההתיישבות היהודית בעיר. התערוכה מסתיימת בנימה קצת עגומה: סוחרי המשי היהודיים פסו מן העולם מזמן. גם הקהילות העשירות ורבות הפעלים שלהם נעלמו תחת השינויים הגיאופוליטיים במרכז אסיה. פרנסי העדה שהגיעו על דרך המשי לירושלים, כמו אבי סבינו, מתו ועימם מתה השכונה, שנתרמה להקדש. המדינה לא שמרה על יופייה, והשכונה הפכה להיות רובע חרדי עני ומתפורר, שתהילת העבר רק מוסיפה לעליבותו. מעניין לראות שיהודי בוכרה הוכיחו שאפשר להיות שומרי מסורת וגם שוחרי יופי ואסתטיקה, ושני הדברים אינם מנוגדים כלל וכלל.

ברומא ראינו פן אחר של דרך המשי. כאן המוקד לא היה בדים או סיפורים אישיים, אלא מפות, מסמכים, תעודות מסע וספרים עתיקים שתיארו את מסעותיהם של סוחרים מימי-הביניים בדרכי המסחר מסין לאיטליה. הסוחרים הביאו עימם לא רק חומרים חדשים, משי ואזמרגד, תבלינים ושושנים, אלא גם תרבות אחרת ומנהגים שונים. השפות המגוונות והמלבושים המיוחדים שפגשו בדרכם הותירו חותם גם על הסגנון והתרבות של הנוסעים בדרכים, ועל אלו של הקהילות שלהם באיטליה. כך נולדה והתפתחה גם הפליאה וההערצה האירופית ל'אוריינטלי', כל מה שנשגב ומופלא מעצם היותו מזרחי ומרוחק. גם פה הבדים שיחקו תפקיד חשוב. מפעלי בדים איטלקיים הושפעו מדוגמאות אריגה מזרחיות בהן כיכבו מוטיבים של פרחים ועלים, חיות אקזוטיות (כמו עוף החול ודרקונים למיניהם) שלא היו מוכרים באירופה קודם. האיטלקים אימצו הרבה מהסגנון המזרחי שנחשב יוקרתי ומבוקש עד כדי כך שגם בגדי האפיפיור בנדיקטוס התשיעי מפרוג'ה 'עוצבו' בסגנון בדי הברוקד המזרח הרקומים. כך, עד היום, סגנון הבגדים הרקומים של האפיפיור וחשמניו נולד למעשה מבגדי אצילים סיניים. הסוחרים תיארו במכתבים את שראו, וכך נולדו אגדות חדשות על ארצות המזרח מלאות הזהב, על מדבריות אסיה הבלתי נגמרות, על עולמות רחוקים שעוררו סקרנות רבה באירופה. המטרופולין העתיקה שיאן בסין (Xian) מתוארת בתערוכה כעיר קוסמופוליטית אליה הגיעו נוסעים רבים ועימם תרבויות שונות בזכות הסובלנות הדתית שהונהגה בה. גם המפות המצוירות, שאט אט הפכו מדויקות ומדוקדקות יותר, מראות על הקשרים ההולכים ומתהדקים בין אירופה ואסיה דרך נתיבי המסחר, ועל צמיחתן של ערים חשובות כמו בגדד, סמרקנד, וטורפן (בלב המדבר). התערוכה ברומא סיפרה לא רק על המזרח הרחוק אלא גם על המזרח הקרוב שהיה התחנה המפרידה בין דרך היבשה האסייתית ודרך הים התיכון. כל אלה עולמות רחוקים שכמו אינם קיימים עוד במציאות ועד היום חיים בדימיוננו בזכות סיפוריהם של אנשי המסעות העתיקים.

כל אחת מהתערוכות מציגה חצי סיפור, תיאור בלתי מושלם של העולם העשיר של דרך המשי. ביחד הן מעניקות שתי זוויות ראיה שונות אך הכרחיות להבנת ההיסטוריה. התערוכה הרומית נותנת מבט רחב והיסטורי על דרך המשי והשפעתה על העיצוב והאמנות באיטליה ובמערב, ואילו התערוכה התל אביבית מעניקה הצצה אינטימית יותר לחיי הקהילה היהודית ב'תחנה' אחת לאורך המסע בדרך המשי. כיום, כשאפשר בטיסה קצרה לדלג מעל נתיבי המסחר העתיקים ולהגיע ברגע מרומא לסין, קל לשכוח שחשיבות הדרך והמסע עולה לעיתים על חשיבות היעד והמטרה. המסע אל דרך המשי חושף לא רק את תרבות סין הרחוקה אלא בעיקר את עולמם של אלה שחיו לאורכה, וההשפעה  ארוכת הטווח של הנוסעים בה על התרבות האירופית.