מיתוס החלוציות שיחק תפקיד משמעותי בעיצוב החברה המודרנית. חלוצים המפריחים את השממה מתוארים לרוב כצעירים אמיצים, חדורי מטרה ולעיתים חסרי כל, הפורצים את גבולות האפשר כנגד כל הסיכויים. במיתולוגיה המודרנית החלוצים הם דמויות חיוביות, אנשים היוצרים חברה חדשה בארץ בתולה. כמובן שאת דימוי החלוציות אנחנו רואים גם בעולם האופנה, ואולי קוקו שאנל שהלבישה נשים בחליפות פרקטיות ומינימליסטיות מסמלת עד היום בעיני רבים את דמות החלוצה האופנתית. 

בארץ מיתוס החלוציות הוא עדיין חלק מרכזי במציאות הפוליטית: בין אם בסיפור הקמת המדינה, ובין אם בתפקיד הפוליטי המשפיע שמחזיקים עדיין ה'חלוצים' העכשווים, המתנחלים. איפה עובר הקו בין מיתוס למציאות? איך הופכים אירועים היסטוריים שנויים במחלוקת למיתוס מקובל ונוסטלגי, תמים ולגיטימי? תערוכה על טקסטיל בשיקגו מציעה תשובה מעניינת לשאלה הזו. 

בימי ראשית ההתנחלות בצפון אמריקה, לנשים נשמרו תפקידים מסורתיים ברובם. אך גם המתנחלות חדורות התשוקה רצו להביע בדרכן את הקשר החומרי והרוחני שלהן אל אדמתן החדשה. רוח החלוציות של האמריקאיות הראשונות עומדת בלב תערוכה במוזיאון האמנות בשיקגו, המציגה עבודות רקמה ואריגה של נשים מן המאה ה-18 וה-19. בתערוכה אפשר לראות איך היצירה ומלאכת הבדים הופכות סיפור פוליטי שנוי במחלוקת למיתוס לאומי לגיטימי ואהוב.

החלוצות האמריקאיות היו ברובן נשים צעירות שהוטלה עליהן מלאכה לא פשוטה של ניהול בית ומשק חי, בסביבה עוינת ולעיתים בתנאי מצוקה. השנים הראשונות של ההתנחלויות האירופאיות בארצות הברית התאפיינו במחסור ומחלות. גם במאה ה-18 האמריקאים החדשים עוד לא הגיעו אל הנחלה, והמס הכבד שהוטל עליהם מצד בריטניה לא הקל על הקשיים הכלכליים. באותם ימים תושבי אמריקה חיפשו מקור לגאווה, רעיון חדש סביבו יוכלו להתאגד. מלאכת היד של הרוקמות החלוצות יצרה מיתוס חדש: נופים אמריקאים, פרחים מקומיים, וגיבורי תרבות מהפכניים יצרו יחד את מיתוס החלוציות המקומי.

תחילה המחסור בבדים הוביל להתמקדות ברקמה. בהמשך, בדים צרפתיים פרחוניים היו הבסיס ליצירת שמיכות טלאים מורכבות שהפכו לסמל הבייתיות האמריקאית. חומרי הגלם היו דלים, אך הזמן היה רב וההשראה בכל מקום: נופי אמריקה הנאים, הבתים החדשים, חיות הפרא שלא נראו באירופה, וכמובן הנשר האמריקאי, סמל האומה. החלוצות תיעדו הכל על הבד. אפילו מגילת העצמאות וג'ורג' וושינגטון נרקמו בגאווה על שטיח קיר בייתי. כך הן הפכו למתעדות נמרצות של היווסדות האומה, ולשחקניות מרכזיות ביצירת המיתוס הלאומי. התערוכה רצתה להפנות אליהן את הזרקורים, וחשפה למעשה את תפקידן של נשים אנונימיות בעיצוב המיתוס הלאומי.

רק האינדיאנים חסרים בסיפור שלהן, המתאר את ראשית ימי ההתיישבות כסיפור אידאלי ופרחוני של רקמה וקישוט, ומסתיר היטב את האמיתות הפחות 'ציוריות'. כך, מעשה ידיהן של החלוצות הוא עדות לסיפור פוליטי מורכב, להקמתה של תרבות ענפה על אדמות שנראו 'ריקות' מכל אדם ותרבות, אך כמובן לא היו כאלה. לצד עבודות הרקמה היפות, מעניין איך הרוקמות האינדיאניות תיעדו בעבודתן את הגעתם של האמריקאים לאדמתם. מה שנותר מהחלוצות הוא יותר מפיסות בד צבעוניות – זוהי מיתולוגיה פוליטית עשירה ומתוחכמת, שדרך רקמה ותפירה יצרה סיפור לאומי המלווה את ארצות הברית כבר דורות ארוכים.

לחצו כאן לאתר התערוכה