רשמים משבוע האופנה תל אביב לקיץ 2013

את הדרך מהגלריה לתחנה עשיתי בעשרה ימים. האמת שלא התכוונתי להשתתף בתצוגת אופנה אבל הייתה איזו תחושה של התגרות באוויר סוג של מסע אתגרי אשר הזמין אותי לצאת לדרך.

והדרך הייתה מעניינת. את התמה גיבשתי תוך כדי תנועה. התחלתי בבחירת שלושה בדי משי מתוך האוסף אשר הדפסתי באופן ידני באמצעות צמחים שונים הגדלים בסביבת הגן שלי במהלך שנת 2011 בתהליך העבודה על התערוכה לגלריה פריסקופ. פירקתי את התערוכה ב-3/11/12

מתוך התערוכה 'אני אף פעם לא הפסקתי לראות עננים' בגלריה פריסקופ

את הבדים האורגינליים (במקור נוצרו באמצעות צמחי חורף) סרקתי ושלחתי להדפסת אקספרס על משי במפעל באיטליה.

במהלך ההמתנה לבדים עבדתי על תפירת אריגי כותנה בפסים שונים בחלוקות גרפיות מדויקות האפשריות אך ורק בתפירת הוט קוטור. יצרתי חלקים עליונים בהשראת בגדי מלחים.

כשהגיעו הבדים כמה ימים לפני התצוגה הדמיון לנופי ים היה מפתיע בעוצמתו. וכך התחזקה בי התחושה שהים הוא השחקן המוביל. יצאתי לחוף פרישמן וקצת יותר דרומה בחוף מנטה ריי הנחתי את המצלמה על החול וצילמתי בוידאו את הגלים שבים שוב ושוב אל החוף.

מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה. ברקע, הוידאו מהים

הים שלנו, Mare nostrum, קראו לו הרומאים שגם העניקו לחלקת הארץ שלנו את השם פלסטין.

הים שלנו הוא אותו הים אשר משותף לשלוש יבשות וסביבו שוכנות תרבויות שונות ומגוונות. בשלב הזה נוספה לגזרות המחויטות גזרה פשוטה ופרימיטיבית של גלביה/קאפטן אותה שחזרתי מקאפטן עתיק שהיה שייך לסבתא שלי. היא תפרה לעצמה ביד קאפטנים ממשי בתחילת המאה הקודמת. כך נוצר ניגוד מעניין בין גזרות מחויטות המייצגות תרבות מערבית אירופאית לבין הגלביה הרחבה והמשוחררת השייכת למזרח ונגזרה ממשי בעל נופי הים החורפיים וגם מבדים מוכתמים בגונים זהובים המייצגים את תחילת האביב.

רב תרבותיות ים תיכונית, מזרח ומערב, רך ונוקשה ,סדר ואי סדר: הכל יחד באוסף קטן ומהודק שתפור מבדים בכחול לבן, וקצת זהוב של שמש ים תיכונית שעושה פה טוב לכולנו.

יום לפני התצוגה הצלחתי להתרכז במוסיקה, מצאתי מוסיקה מפסטיבל ג׳ז ימתיכוני שהיה בתורכיה ובו ניגנו מוסיקאים מרחבי הים התיכון ,טורקיה פורטוגל,יון,איטליה ,מרוקו. לפס קול הזה נוסף קולו העשיר של בני ברמן השר על הים בקצב מקומי.

מדידות לפני התצוגה

הוידאו שימש רקע מושלם ושערן הרטוב של הדוגמניות חיזק את התחושה שהן עלו מהמים. במהלך המדידות סיקרן אותי לדעת מהיכן הן מגיעות וכך נולד הרעיון לאפשר לכל אחת מהן להוריד לרגע את המסיכה המנוכרת שהן רגילות לעטות ולהיות הן עצמן, נשים עובדות עם שם ובית באיזה מקום: הונג קונג, חיפה, שטוטגרט, קיבוץ בארי ועוד.

מתכוננות לעלות למסלול

מאחורי הקלעים, רגע לפני התצוגה

הבחירה בנעלי בירקנשטוק היתה טבעית וחיזקה את התמה הכללית. במקרה היה בה גם גילוי אנושיות כלפי הדוגמניות. אחרי שלושה ימים מתישים שבהם הן הלכו קילומטרים על עקבים, הן היו מאושרות!

בתחנה..