ירושלים בנויה כולה מאבן מקומית, לונדון מלאה בתי לבנים קטנים ואדמדמים עם דלתות עץ פשוטות, בפאריז הבניינים עשויים מאבן זהובה מקומית וגגות רעפים שלהם אפורים. לעומת כל זאת, לעיר תל אביב אין מראה אחיד. נכון, תל אביב היא ׳העיר הלבנה׳, אך רק חלק קטן ממנה באמת בנוי ברוח הבאוהאוס או ה׳סגנון הבינלאומי׳ האקלקטי. יתר העיר הוא ערב רב של סגנונות, כל כך ׳אקלקטי׳ עד שכל משמעות קוהרנטית אבדה.

ועדיין, דבר אחד מאחד את רוב בתי מרכז העיר: שער הגדר החיה המקדם את פתח הבניינים אל הרחוב. זוג העצים שנשתלו בכניסה לבית המשותף זוכים לטיפוח והקפדה, וממשיכים מסורת שהגיעה מדורות קודמים. רחובות העיר מקבלים מראה כמעט אחיד ודומה בזכות גדרות השיחים והשערים – המגוננים בקפידה בניגוד לבניינים המוזנחים – שהפכו לחלק אינטגרלי מהסגנון התל אביבי. מעין הגיע הרעיון לגנן את שיחי הגדר בצורת שער? למה בכל הבניינים קיימים שערי גדר חיה כאלו? האם זו החלטה קולקטיבית, או רק מקרה של העתקה בין שכנים שהתפשטה ברחבי העיר? אולי השערים הירוקים הם קריצה לבנטינית לאדריכלי הגנים הצרפתים הנודעים, ובראשם אנדרה לה נוטרה, שהמציאו את העצים המפוסלים לדמויות חיות וצורות גיאומטריות מתוחכמות? אולי, לעומת זאת, השערים נולדו מגני הפאר של שליטים מוסלמים בצפון אפריקה ודרום ספרד, מעין מחווה יומיומית לגני האלהמברה המרהיבים.

שערי הגדרות הם כמו תכשיט מגונדר על דש בגד מהוה, שהלובשת מקפידה לענוד ברהב נבוך. גם אם הבית ישן ורעוע, מחופה בטיח מצהיב ומתקלף, הגדר החיה היא המפלט האחרון שנותר לדייריו להעניק לו מראה מכובד ומטופח. לכן, גנני הבתים מקפידים הקפדה יתרה על הסימטריה והיישור, על הסגנון וההשקייה. גם השיחים עצמם שנבחרו למטרה, נועדו להישאר ירוקים תמיד, כדי שעינו של ההולך ברחובות תיהנה מרגע של ירוק בין כל הפיח. בהקפדה על שערי הגדר החיה, שניכרת באופן כה חד מול ההזנחה שמאפיינת רבים מהבניינים, יש נחמה מסוימת: למרות הקשיים עדיין קיים הרצון ליצור סביבת מגורים נעימה וירוקה בין הדירות לרחוב. 

קשה לשחזר את הבחירות שיצרו את ההיסטוריה של הגינון בעיר, אך נדמה ששערי הגדר החיה היו שם מאז שאנחנו זוכרות את רחובות עירנו. עכשיו הם מזמינים אותנו להיכנס בשערה של השנה החדשה, שתהיה ירוקה, פורחת ומלבלבת במיוחד.