מחאה במבט הזמן

השבוע אנחנו מביאות פוסט מיוחד המחזיר אותנו 13 שנים אחורה אל עבודת וידאו ארט שיצרה אילנה אפרתי בשיתוף מרים כבסה לתערוכה בנושא טי שירט שאצרה שירה ברויאר במוזיאון רמת גן.

מאמר פרשנות, אור רוזנבוים:

בתוך עלטה מוחלטת מופיעה רוח רפאים של חולצה, צללית בהירה הבולטת בחיוורונה בחושך. הפשתן השקפקף תלוי כעננה בליל חסר ירח. אך השקט המדומה נמשך רק רגע קצר. להבה קטנה מתחילה לאכל את הבד הדק, להתפרס בו מן המרכז אל הקצה. האש נותנת צורה חדשה לחולצת הפשתן הדקה, שפתאום נראית רק כמסגרת ריקה הסוגרת על כוחות חזקים ממנה. את פעולת השריפה לא ניתן לעצור או להאט. אסוציאציה אינטואיטיבית תוביל את המתבונן אל הסצנה התנכית הדרמטית בה משה פוגש את הסנה הבוער, שיח הנשלט על ידי להבות אלוהיות שאינן כלות. מאז ומתמיד האש נראתה לאדם כהתערבות של כוחות חזקים ממנו, אולי כוחות עליונים, המותירים את בן האנוש ויצירתו חסרי אונים. הפעם הקשר בין האדם לטבע לא מתאפיין במאבק הנועד להשיג שליטה, לאלף את כוחות איתנים לעשות כרצון האדם. הפעם החיבור בין הבד והאש מדגיש דווקא את חשיבות הקשר ההדוק בין האדם לסביבתו. הלהבות מחזירות את החולצה, יצירת אנושית מוקפדת ומתוכננת העשויה מבד מסיב צמחי וטבעי לחלוטין, אל עולם הטבע ממנו הגיעה. סיבי הבד הטבעי, שנארגו מצמח הפשתה העדין, נזכרים שוב במהותם הצמחית תחת מתקפת האש. בד סינטטי לא היה נשרף באותו אופן. הלהבות מחסלות את הבגד, אך גם מדגישות את יופיו הטבעי, את היותו חלק ממחזוריות של יצירה וקמילה בעולם הטבע. גם קולב העץ, עליו הבגד תלוי, נעלם בין עשן ושלהבת. ולבסוף, נותר רק וו ברזל, מעין סימן שאלה התלוי בחלל ריק ושחור, התוהה על מהותו של הקיים, ושל הנעלם. לשאלה זו הסרט מציע תשובה מעניינת. שריפת הבגד הוכיחה את עדינות החומר שאינו עמיד בפני כוחות הטבע העזים, אך גם קרבה את האדם אל עולם החיים שלא נוצר על ידו. מעשה השריפה הוציא את יצירת האדם מההקשר האנושי והחזיר אותה אל עולם הטבע המחזורי, ממנו נוצרה בדמות סיבי צמח, ואליו תחזור כאפר המדשן את האדמה ומכין אותה לצמיחה חדשה.

דברי היוצרת, אילנה אפרתי:

שריפת ״הטישרט״ זו עבודת וידאו ארט שיצרתי בשיתוף האמנית מרים כבסה. מרים השאירה לי מקום לביטוי אישי בעבודה זו , אשר הוצגה במוזיאון רמת גן בשנת 1999 כחלק מתערוכה קבוצתית שאצרה שירה ברויאר בנושא טישרט.

ההחלטה לשרוף חולצה פרטית שלי זכורה לי כסוג של טקס. זו הייתה החלטה אינטואיטיבית ומשמעותית. היום, אחרי שלוש עשרה שנים, אני רואה בה מבט מוקדם ופנימי המבטא מחשבות ותחושות מאוד אישיות. כמעצבת אופנה אני מבחינה בשינויים החברתיים בעידן הקפיטליסטי בו שולטת חברת הצריכה, ובעלייתו של העיצוב כמקדם מכירות. אני רואה את עודף הסחורות, את המהירות בה האופנה נוצרת ומתיישנת, את אובדן הרלוונטיות של החומר, את עודפי היצור ודילול חומרי גלם. הוידאו-ארט נועד לחשוב מחדש על בעיות שמטרידות אותנו ברמה האישית והחברתית: זיהום הסביבה בעודפי הפסולת, אגירת החפצים והקושי להיפרד מהם הפיצוי שאנו מחפשים בחפצים, ההתרחקות מהטבע, והשימוש בחומרים מלאכותיים אשר אינם מתפרקים ואינם שבים אל מחזור הטבע. שריפת החולצה היא מחאה על התחזקות חברות על ותאגידים המכתיבים את השיטה אשר מחסלת את היצרנים הקטנים. במרחק 13 שנים, הסוגיות האלה נראות לי בוערות מתמיד.

תגובה אחת ל-“מחאה במבט הזמן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s