ארוגים או מודפסים, דקים או רחבים, צבעוניים או בשחור-לבן: בדים מפוספסים מופיעים בכל אוסף שאנו מעצבות. אנחנו אוהבות פסים. עבור רבים ללבוש פסים היום זו בחירה יומיומית ובמידה רבה נייטרלית. ובכל זאת, אנחנו פוגשות לעיתים בנשים ואנשים שנרתעים מפסים, שלא לוקחים את הפס כמובן מאליו. בעבר המרחב הציבורי היה מוגדר ומאורגן יותר, ומלא בסמליות מורכבת הקשורה לעולם הפסים. מה הפסים יכולים עדיין לומר לנו היום? השבוע אנחנו יוצאות למסע אל מקורות הפס, כדי להתחקות אחר המהפכים שעברו בגדי הפסים בעיני לובשיהם והחברה בה חיו.

יוסף וכתונת הפסים בציור של הוראס ורנה, מתוך אוסף וולאס

אחד המראות הזכורים והציוריים ביותר בסיפורי התנ"ך שכולנו קראנו בבית הספר הוא כתונת הפסים של יוסף. רבים תיארו בדימיונם את יוסף הצעיר לבוש חולצת מפוספסת ארוכה, ארוגה בכל צבעי הקשת, אך חוקרי התנ"ך מצביעים על אטימולוגיה שונה. פס אינו קו או שורה אלא כף יד. לכן כתונת פסים היא בסך הכל בגד ששרווליו ארוכים ומגיעים עד לכף היד. המחזמר יוסף וכותנת הפסים המשגעת, או במקור Joseph and the Technicolor Dreamcoat, הוא רק פנטזיה מודרנית שמקורה באטימולוגיה שגויה. גם אם מקור הפס האופנתי אינו בתנ"ך, בגדים מפוספסים מלווים את האדם האירופאי מימי הביניים. יש הטוענים שהפסים הגיעו לאירופה מהמזרח התיכון עם מסעות הצלב, ונחשבו מוקצים כי הזכירו את בגדי המקומיים המוסלמים. מסדר נזירים פרנציסקנים שרצו ללבוש מדים מפוספסים כמעט הודחו בגלל שהעזו להתלבש כמוסלמים: כך אופנת הפסים החלה באירופה ברגל שמאל. שיטת אריגת הפסים הייתה יחסית פשוטה וקלה יותר משאר הטכניקות לאריגת בד בעל דוגמא. לכן במשך ימי הביניים לעיתים קרובות הפסים שימשו סימן היכר, ואולי גם אזהרה, שהודיעו לכל שהלובש שייך לקבוצת שוליים מפוקפקת או מודרת. זונות ומוקיונים נהגו ללבוש חליפות פסים צבעוניות. אבירים וחיילים נהגו ללבוש מכנסיים הדוקים, מעין גרביונים מצמר, באריגת פסים צבעונית. אצילים נהגו להלביש את משרתיהם בבגדים מפוספסים בצבעי סמל האצולה שלהם כדי להראות לכל למי הם "שייכים".

המהפכה הצרפתית לקחה את הפסים צעד אחד קדימה, והפכה את השילוש הרפובליקני, כחול, לבן ואדום, לדגל הפסים הרשמי של צרפת החדשה. פסים הופיעו במלבושים ובריהוט של כל מי שרצה להשתייך למקור הכוח הפוליטי החדש, ואילו פרחים, ובעיקר החבצלת המזוהה עם המלוכה הצרפתית, נעלמו כליל. בעקבות הצרפתים גם המהפכנים האמריקאים אימצו את הפסים לדגלם. מעבר להיבטים הסמליים שבבד הפסים, ורה רול, עיתונאית הגארדיין, טוענת בביקורתה על ספר המתאר את ההיסטוריה של הפסים באופנה, שצבעי הפסים הצרפתים והאמריקאים נבחרו כי הפיגמנטים האדומים והכחולים היו נפוצים יחסית ועמידים למים ושמש. בכל מקרה, עידן המהפכות הפך את הדגלים המפוספסים במגוון צבעים לעניין שבשגרה.

אולם במאה התשע עשרה הפסים הפכו למדים של ממש. הצי הצרפתי בבריטני קיבל בשנת 1858 מדים מפוספסים, שהפכו בהמשך לאייקון אופנתי. בחולצת הפסים הסרוגה המקורית, בלבן וכחול צי, היו 21 פסים, פס לכל אחד מניצחונותיו של נפוליאון. מי שלובש פסים נראה למרחוק: כך קל לזהות מלח טובע בלב ים, או אסיר נמלט. הפסים היו למדי אסירים באנגליה ובארצות הברית. ההקשר התרבותי השלילי של הפסים היה כה עז, שבסוף המאה התשע עשרה פעילי זכויות אדם קראו לבטל את המדים המפוספסים באפור לבן, המוכרים כל כך מסרטי השמן והרזה, כי הם משפילים מדי. לעומת זאת, נבחרות ספורט המשיכו ללבוש מדי פסים דווקא כסמל לגאוות יחידה. בין האסירים האמריקאים והכדורגלנים של יובנטוס מחברים פסים בשחור ולבן, אך מפריד עולם שלם של הקשרים תרבותיים.

עם עליית הבנקאות בתחילת המאה העשרים חדרו הפסים אל הלבוש הגברי המסוגנן. חליפות עסקים מפוספסות בפסי סיכה מעודנים הפכו לסמל של אלגנטיות בריטית. ווינסטון צ'רצ'יל לבש חליפת פסים כהה, אך גם אל קפונה וחבריו הגנגסטרים של שיקגו. חליפת פסים הפכה לסגנון הייחודי של המאפיה האמריקאית. אך לא רק: חליפת ערב שחורה הייתה בנאלית, חליפה כחולה או אפורה לא מספיק רשמית. לכן כל מי שרצה להראות אופנתי ומתוחכם התהדר בחליפת פסים.  עד היום פסים נחשבים מעודנים ואלגנטיים. קוקו שאנל הפכה את חולצת הפסים של הצי הצרפתי להצהרה אופנתית, ואילו פול סמית הבריטי ברא קריירה שלמה על בסיס בדי פסים ססגוניים וחליפות פסים מינימליסטיות.

התמונות ברשומה מתוך אוסף הפסים הארוגים הפרטי שלנו. צילום: אילנה אפרתי. ©