השבוע ביקרנו בתערוכה של נורית דוד בגלריה גבעון בתל אביב. אנחנו מטיילות בתערוכה היפה ונורית מתארת את ההשראות והרעיונות אשר מהם נבעו העבודות. אני רואה את הבדים ואת הבניינים, את הנולים בהם נארגים בדי משבצות צבעוניים ונורית מספרת על סבה שהיה בעל מפעל לאריגה בנס ציונה ומראה לי את דוגמאת הבד שסבה ארג מצוירת בפינת אחת העבודות.

בעבודה אחרת  מצוירות הדודות שהיו תופרות חזיות אבל דיוקנאותיהן המצויירים הם תערובת של דמיון וגם דיוקן אוטוביוגרפי של נורית.

בעבודה נוספת  הרוקדים בבנין מזכירים לי נשפים על אוניות, נורית מסכימה לפרשנות ואומרת שבנייני העיר נקראים ״בתי האוניה״. הבניין מצויר קומות קומות ובכל קומה רוקדים בבגדים מוקפדים וצבעוניים. בכלל, אצל נורית הצבעוניות משכרת הבניינים יוצאים במחולות ונדמה שהשמחה שורה בכל.

נורית מחזירה אתי למציאות ומזכירה שגם כאב ואכזבה נמצאים, אל לי להתפתות למראית העין ולפנטסיה המדומיינת. ישנו האהוב היפני שאיננו עוד, יש גם אוצר איטלקי שאיכזב, ישנם קשיים כלכליים חלומות אישים שלא מומשו ואולי לא יתממשו עוד לעולם, ישנם החיים כמו שהם. 

נורית מתייחסת גם אל המבנה הפיסי של הגלריה. לדבריה קומת הקרקע מוקדשת לעבודות שמוקדשות לדואבים, לחולים, למוות. בקומה העליונה, לנשואים לחתונה לפנטסיה ,לגן עדן ….

אנו נפרדות לא לפני שנורית מבטיחה להראות לי עיתונים יפניים עם איורי אופנה של אבא של אהובה היפני. נורית מושפעת מאוד מתרבות יפן, קוראת ספרות יפנית, היה לה אהוב יפני. אך היא מעולם לא ביקרה ביפן ובעצם מושפעת מיפן מדוימנת שהיא כולה שלה. מבלי דעת, נורית האינטואיטיבית קלעה לשתי נקודות ציון חשובות עבורי מבחינה אישית: האסטתיקה היפנית ותרבות הכנת היין. אני מוכרחה להודות שיפן הייתה מקור ההשראה הראשון שלי, אחרי הטיול שערכתי ביפן בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת התחלתי לעצב אופנה בתל אביב. 

התערוכה "דאגה לדואבים ואביב מאוחר" מוצגת בגלריה גבעון עד ה-14 ליולי.    

http://givonartgallery.com/wordpress/