לפני מספר חודשים טיפסתי לעליית הגג בבית הורי, במשך השנים נותרתי סקרנית לגלות את תכולת ארגזי החפצים שאכסן שם אבי אחרי מות אמו בשנות השישים של המאה הקודמת. ואכן סקרנותי השתלמה: בתוך אוסף הפריטים המעניינים שגילתי בין חפציה של סבתי מצאתי אלבום גלויות כרוך בכריכה ייחודית העשויה משני לוחות עץ זית דקים וממורקים כמנהג אלבומי המזכרות שנמכרו בירושלים בימי העותומנים. האלבום העתיק מכיל גלויות של נופים  ארצישראליים בעלי חשיבות אוניברסלית. הכיתוב עליהן, כיאה לעיר קוסמופוליטית כמו ירושלים של פעם, בשפות רבות: עברית, ערבית, אנגלית, איטלקית, צרפתית.  הגלויות צולמו בשחור לבן ונצבעו ביד אמן בצבעי מים כמנהג התקופה. הצבעים העזים הפיחו חיים לא טבעיים בנופים המצולמים, אך עם זאת הפכו אותם תמימים ומרגשים.

במהלך עיצוב האוסף הצבעוני שיצרתי לקיץ /12 עלו האיורים בזיכרוני והיו השראה לאיור הידני ולצביעה של צילומי האוסף. הצביעה המשעשעת בצבעי מים ומכחול יפני הייתה הנאה לא שגרתית, וגם סוג של התערבות נוספת אחרי ההחלטות שעשיתי בבחירת הבדים, תפירת הדגמים, בחירת בגד לצילום וההחלטה באיזה סגנון לצלם.

בהקשר אקטואלי לאופנה ברצוני לעורר את המביט בצילום המאויר להרהר מעט על העידן שלנו והמניפולציות הדיגיטליות אשר הפכו לנורמות חדשות. בנוסף, דעת הקהל התעוררה לאחרונה והעלתה לדיון את המניפולציות הרווחות בתצלומי אופנה, שהוביל להצעה להוציא חלק מהשינויים (כמו הצרת היקפים של דוגמניות) מחוץ לחוק. במבט אל הגלויות העתיקות אנו מהרהרות בכך שגם בתחילת המאה הקודמת נעשו מניפולציות בעזרת התערבות ידנית אשר היום במרחק הזמן נתפשת כבעלת ערך אומנותי. אך התוצאה הייתה במכוון "דומה" ודמיונית, ולא ״אמיתית״.