מסע בערי הטקסטיל (5) – ליון

בשבוע הבא מציינים ברחבי העולם את חג הפועלים, האחד במאי. יום השבתון הפך זה מכבר להזדמנות לחופשה אביבית, בעוד משמעותו הסוציאליסטית והחברתית של החג נשכחה, יחד עם הפועלים שכבר אינם צועדים ברחובות. איזה תוכן נותר כיום לחג  הפועלים והעבודה? בעידן של משבר כלכלי ובעיות אבטלה, כפי שתיארנו בפוסטים קודמים, המאבקים למען זכויות העובדים נדחקו לשוליים. ועדיין, בעינינו יש חשיבות משמעותית למאבקיהם של פועלי העבר שעזרו להגדיר מהן זכויות העובד ובמידה רבה זכויות האדם. מפעלי הבדים של ליון יצרו בדים נפלאים, כפי שמציג מוזיאון הבדים ההיסטורי, אך גם העניקו לאנשי המקום זכויות חברתיות שכיום בעידן המשי הסיני הזול והתעשייתי, יש להאבק עליהן מחדש.

מוזיאון הבדים בליון – בדים עתיקים ויופי הומני

מוזיאון הטקסטיל של ליון מתעד את העושר התרבותי שהביאו אל העיר טווי המשי לאורך מאות שנים. כישרון ההמצאת והיצירתיות של הטווים ניכרים בכל פריט ופריט: תלבושות ז'קרד, אריגי ריפוד, טפטים ארוגים ממשי המחפים קירות שלמים ומציגים נוף פסטורלי. המוזיאון, הממוקם בבית מידות אלגנטי ומרשים בלב העיר, מציג את ההיסטוריה של הטקסטיל, מימי מצרים העתיקה ועד ימינו. המוזיאון נוסד המחצית המאה ה-19 על ידי הלשכה למסחר של העיר, כדי להציג לציבור את ההישגים הנאים ביותר של תעשיית הבדים של העיר. בנוסף, האוסף העשיר סוקר את התפתחות אומנות ותעשיית אריגת הבדים לאורך ההיסטוריה.

הביקור במוזיאון נפתח במזרח התיכון, במסופוטמיה העתיקה שהיא לא רק ערש התרבות באופן כללי, אלא גם מרכז חשוב לאריגת בדים בעולם העתיק. התרשמנו מאוד מאוסף הבדים הקופטיים העתיקים, שנארגו במצרים במאה ה-2 לספירה, ונשמרו היטב עד היום. האריגים, המציגים חיות כמו דגים או לטאות, וכן דוגמאות גיאומטריות, מציעים מבט נדיר אל האסטתיקה של הכת הקופטית הנוצרית הנרדפת היום במצרים וברחבי העולם הערבי. מעניין לראות את היכולות הטכניות המדהימות של אנשי המזרח התיכון שלפני אלף וחמש מאות שנה, ואת המינימליזם שאיפיין את יצירותיהם, המזכירות כמעט את תפישת הטבע באמנות היפנית. גם סיפורי התנ"ך, או בעיני הנוצרים הברית הישנה, מוצגים באריגים מצרים מהמאה ה-7 לספירה, ועקדת יצחק מתוארת באופן דרמטי ביותר באריג קיר צבעוני.

עקדת יצחק, אריג קופטי עתיק

דגים ארוגים, בד קופטי עתיק.

דמות ים-תיכונית בבד עתיק

בהמשך, המוזיאון מוביל אותנו בחזרה אל ליון של המאות ה-18 וה-19, בהן תעשיית הטקסטיל סיפקה את מיטב מאוויהם של עשירי פאריז, את הבדים בהם התעטפו נשות האצילים ואת האריגים בהם ריפדו את ספותיהם הרכות. טכניקות אריגה חדשות, כמו ז'קארד ורקומה 'ממוחשבת' בעזרת כרטיסיות, הומצאו על ידי מהנדסי העיר. מוטיבים של פרחים מכל הסוגים והמינים היו מועדפים על ידי האורגים, וכנראה גם על ידי הקהל הרחב. ליון זכתה להצלחה ויוקרה בזכות הבדים שלה. אולם, כמו שסיפרנו כאן, העושר הרב שהנחילו הבדים לא התחלק באופן שווה בין תושבי העיר, בין הייצרנים לסוחרים. מרי עובדי תעשיית הבדים היה למחאה הסוציאליסטית הראשונה במערב. אז החלה שקיעתה של העיר ליון כמרכז בדים. אך המוזיאון מזכיר לנו את היופי של היצירה האנושית, את היכולות ההומניות המרשימות ליצור יופי.

בד משי ליונזי, המאה ה-17

בד משי ליונזי, המאה ה-17

אחד המסרים המעניינים של המוזיאון הוא שיופי הוא חוצה זמן ומקום. באוספי הבדים ההיסטוריים של המוזיאון, מהמזרח התיכון והרחוק, מאירופה ומאסיה, מליון ומאיטליה, היופי תמיד היה צורך אנושי, והשאיפה לאסתטיקה מאחדת את בני האדם בעולם כולו. אולם, בהשראת פועלי  המשי הליונזים המהפכניים, יופי אסתטי יכול להתקיים ולשגשג רק כאשר גם האתיקה והמוסר פורחים.  בלי צדק חברתי, גם בד המשי היפה ביותר נותר אך פריט במוזיאון, ומפסיק במידה רבה להיות חלק מחיי היומיום של האדם.

מוזיאון הטקסטיל בליון: http://www.musee-des-tissus.com/

All rights reserved. Masaot.com

2 תגובות ל-“מסע בערי הטקסטיל (5) – ליון

  1. פינגבק: מסע בין טקסט לטקסטיל | מסעות בגארדרובה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s