דיאנה ורלאנד העורכת במשרדה, 1966

"Vogue always did stand for people’s lives. I mean, a new dress doesn’t get you anywhere; it’s the life your living in the dress, and the sort of life you had lived before, and what you will do in it later."

 "What's extraordinary is the way everything modern fits in with everything old. It's all a matter of combining. There's no beginning or end there — only continuity."

העין צריכה לטייל, אמרה עורכת האופנה האגדית דיאנה ורלאנד, שיצרה את הסגנון האלמותי של הארפר'ז בזאר ושל ווג ארה"ב באמצע המאה העשרים. היא ידעה על מה היא מדברת: טיולים ומסעות היו שגרת יומה, כשגדלה בבית אריסטוקרטי בין פאריז וניו יורק, ואחר כך נסעה בין סקוטלנד, אנגליה, צרפת וארצות הברית. אך בניגוד לתייר המצוי, העין של ורלאנד ידעה לזהות בכל מקום בו ביקרה את תמציתו של הסגנון המקומי, ולהוסיף מראות ורעיונות ל'מאגר הויזואלי' שלה. הייתה לה עין מדויקת לאופנה, מבט חד שידע לזהות ולקבוע איזה גוון של אדום או סגול הוא 'נכון', איזה מראה יהפוך ל'טרנד'.

פברואר 1964,  כובע של כריסטיאן דיור, צילום ברט שטרן

טוויגי בשער ווג בפעם הראשונה, חולצת ג'רזי של מדאם גרה, צילום ברט שטרן, 1967

ורלאנד הכתירה כוכבי קולנוע ותרבות, כמו ברברה סטרייסנד כמכתיבי סגנון ואופנה.

ורלאנד גילתה את לורן באקול, או בשמה המקורי בטי, בשנת 1943. אחר כך הווארד הוקס בחר בה לככב בסרטו לצד המפרי בוגרט.

ורלאנד הייתה מלאת התלהבות ותשוקה לאופנה, שניכרו בעבודתה כעורכת. ומהו תפקיד העורכת? כאן לא מדובר רק בבחירה של תמונות או ידיעות שהגיעו אל המערכת, או בשכתוב ושיפוץ כתבותיהם של עיתונאים אחרים. יותר מכל, ורלאנד הגדירה את האופנה בעצמה. היא יצרה מראה, היא המציאה סגנון, היא ניצחה על הפקות אופנה מורכבות ומלאות חזון, שיצרו דרך חדשה לכתוב על אופנה. לא עוד צילומי אופנה בבית המעצב, או בתצוגות אופנה מאורגנות על ידי בתי האופנה הנודעים. ורלאנד לא רק הציגה את עבודותיהם של המעצבים המובילים של עולם האופנה, אלא החזיקה את המושכות בידיה, ונתנה לדימיון רב ההשראה שלה ליצור מהבגדים החדשים עולם ויזואלי מפתיע, מעניין ומלא הומור. היא עבדה במקביל למעצבים ואיתם, העריכה את גאונותם והעניקה פרשנות משלה ליצירתם. גאונותה כעורכת אופנה ניכרה ביכולת שלה להפיח חיים בבגדים, להפוך אותם מפריט לבוש ליצירת אמנות משמעותית, להצהרה אנושית אסתטית. היא לא הציגה בגדים למכירה: היא בראה את המשמעות הויזואלית של האופנה, שוב ושוב, בכל הפקה מחדש.

בגד של פוצ'י בצילום של ארווינג פן, 1965

ורלאנד הפכה את שר לאייקון אופנה.

שמלות מונדריאן של איב סן לורן

בעיתונים שלה לא היו אוספי בגדים אקראיים המוצגים על דוגמנית. ההפקות הססגוניות סיפרו סיפור, יצרו אווירה, ואמרו אמירה חשובה על מעמד האישה בעיניה. היא ראתה את הנשים כדמותה, עצמאיות, דעתניות וחזקות, המעצבות את עולמן במו ידן, איך שבא להן, בלי מגבלות. הצבעים העזים היו לסימן ההיכר שלה. אדום עז (שאין בו כתום, היא מדגישה), סגול עמוק, דפוסים צבעוניים מורכבים, כולם מילאו את עמודי העיתון. אך גם בהפקות המוחצנות ביותר, למשל דפוסי חיות מנומרים, נותרה נגיעה אלגנטית משמעותית שהייתה לסימן ההיכר שלה.

במשך השנים ורלאנד האוטודידקטית הרחיבה את פעילותה גם לאוצרות, והיא חתומה על כמה מתערוכות האופנה הנודעות של המוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. המפורסמת ביותר הייתה תערוכה מונוגרפית מיוחדת למעצב קריסטובל בלנסיאגה בשנת 63', אחת מהתערוכות הראשונות שהוקדשו למעצב אופנה יחיד במוזיאון חשוב. ורלאנד הנחילה מסר חד שהיה כחוט השני בכל שנות פעילותה כעורכת ואוצרת: האופנה היא סוג של אמנות, פעילות אנושית משמעותית ויצירתית שיש בה ערך אסתטי ואתי ולא רק צרכני. הבגד אינו רק כסות לעורנו, אלא הצהרת כוונות אישית, אמירה פומבית ובחירה אומנותית. ורלאנד הקדישה את חייה לפיענוח המשמעות המסעירה של הבגדים, והחשיבה כאמנים את המעצבים שיצרו פריטי לבוש שאפשרו לה לחשוב מחדש, שוב ושוב, על היופי והאופנה.

העולם האדום של ורלאנד, הארפרז בזאר 1950

האדום הנכון, גלימת קטיפה של בלנסיאגה, צילום ריצ'רד אבדון, 1950

'גן בגיהנום', כך כינתה ורלאנד את ביתה בניו יורק שעוצב כולו באדום בעזרת המעצב ביל בולדווין. 1977

בימים אלה מוצגת בונציה תערוכה על חייה ופועלה של העורכת דיאנה ורלאנד.

Diana Vreeland after Diana Vreeland, Venezia, Palazzo Fortuny, http://fortuny.visitmuve.it

מאחורי הקלעים של התערוכה בונציה. כאוצרת, ורלאנד נהגה להציג בגדים על בובות תצוגה לא שגרתיות שהוכנו במיוחד עבורה.

מתוך התערוכה הונציאנית, משמאל הגלימה האדומה האהובה של ורלאנד בעיצוב בלנסיאגה.