במסעותינו האחרונים באיטליה פגשנו את פבריציו, אשר אבות אבותיו היו תעשייני טקסטיל חשובים בעיר צפונית קטנה. במרכזה של עיירה, פעם שוקקת והיום מוכת אבטלה, השוכנת בפרוורי מילנו, נמצא מפעלם המפואר שנסגר זה מכבר והוסב למוזיאון. יצאנו לצלם את שרידיו הארכיאולוגיים של המפעל המשפחתי, כדי לדמיין את דופק החיים האנושי אשר פעם בו בעשרות השנים שעברו.

המפעל הענק הוסב בחלקו למוזיאון המתפרש על שלוש קומות ומאפשר מסע בזמן אל תחילת המאה הקודמת, עידן משמעותי בהתפתחות המכונות התעשייתיות ״המודרניות״. הנולים אשר נוצקו מברזל הפכו במהרה לתחליף לנולים ההיסטוריים העשויים עץ. אך המעבר היה הדרגתי, הידע האנושי שנצבר עד אז היה הכרחי לפיתוח מכונות האריגה התעשייתיות. המכונות הפכו  להישג הומני, לצורה חדשה של אמנות מסיבית ומתוחכמת. כמובן שהחיים במפעל לא היו פשוטים, אולם הקהילות שנוצרו סביב המפעלים החדשים הפיחו חיים חדשים במכונות הברזל והעניקו להן משמעות חברתית, לא רק אסטתית אלא גם אתית.

התבוננות במכונות אלה מאפשרת לחוות את מורכבות ההישגים של הנדסת המכונות בתחילת דרכה, אשר תוך שימוש בשרידים מהעבר בצורת חלקים עשויים מעץ ,רצועות עור ,שרוכים הקושרים בין חלקים שונים של ברזל, התקדמה אל עבר עידן המיחשוב המוכר לנו היום. לפני עידן ה"אאוט סורסינג" המאפיין את הייצור בימינו היווה המפעל ההיסטורי מקור תעסוקה מקומי מרכזי לשפע של בעלי מקצוע. פועלים מומחים עסקו בהיבטים השונים של תהליכי הפקת הבדים ביניהם טווים, אורגים, דפסים, צבעים, מעצבים, פקידים, טכנאים, מהנדסים ועוד. המפעל היה צומת עסקי חשוב בין המסחר בחומרי גלם להפקת הבדים ולאחר מכן למסחר בבדים כחומר הגלם לייצור הבגדים. תמונות מן המוזיאון מראות את עושר הידע והיכולת האנושיים שאיפיינו את המקום לפני מאה שנה. אמנם, חיי הפועלים במפעל הבדים ודאי לא היו קלים. אך הבדים היפים שיצרו נשארו כזיכרון ליכולות המרשימות של עובדי המפעל שאינו קיים עוד.