מסע חורפי

היום הכי קצר בשנה, ה-21 בדצמבר, מבשר את תחילת החורף, אך גם את תחילת התארכות הימים. הקור הגדול עוד יגיע, אך עימו גם התקווה לאביב. השמש מתעוררת מאוחר ובבוקר טיפות הטל הקפואות מכסות את העלים בשכבת קרח דקיקה. צל העצים על הדשא נצבע בלבן קפוא. השמיים זוהרים באור חורפי כחלחל ואט אט השמש ממיסה את הכפור. 

אך האם אנו, כמו כל חציו הצפוני של כדור הארץ, לוקחים את החורף כמובן מאליו? עלים קפואים בדצמבר לא מפתיעים אותנו כלל. להפך, שירים רבים נכתבו בשבחו של 'חג המולד הלבן' והמושלג. אבל ל'יום הקצר בעולם', כמו גם ל'יום הארוך בעולם' אין כל משמעות באיזורים בהם אין עונות שנה, איזורים להם הטבע מעניק שלווה חדגונית ורציפה של שמש ולחות. תרבות המערב יצרה חגיגות רבות סביב שינויי העונות, עד שנדמו לעובדת חיים אוניברסלית. המחזוריות הפכה לשם נרדף לטבע. ועדיין, במקומות רבים מחזוריות העונות התמסמסה לעונה אחת, בלתי נגמרת ונצחית.

ובחזרה לארצות הצפון. מעט אחרי ארוחת הצהרים כבר מתערפלים השמים ונעלמת השמש בשקיעה אפורה זרועה בפסים אדומים. בינתיים, הערבים הארוכים מזמינים להצטנף בחדרים, לקרוא בספרים, להתחמם מול האש, ולהביט מהחלון בשמי החורף הבהירים נוצצי הכוכבים. יש יופי בשינוי התמידי, באי היציבות של הטבע העונתי והמחזורי. ואולי היופי נובע רק מההרגל שלנו, אלו שחייהם נחלקים לרבעים רבעים, לפי עונות השנה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s