לעיתים קרובות אומרים שעולם האופנה הוא עולם של אשליות. הכוונה היא, לרוב, שבגד יכול לשמש גם מעין תחפושת, ליצור יש מאין ולהפוך עני לנסיך. אבל האמירה הזאת, 'אופנה היא אשליה' מסתירה אמת עמוקה יותר על תעשיית ייצור הבגדים, בעולם ובישראל בפרט. לרוב, מאחורי הזוהר והפאייטים, מסתתרת אמת צנועה יותר, אמת של מפעלים ומתפרות. כאשר מאחורי הזוהר והרהב לא נותר כלום, גם לא מתפרה או מפעל, האשליה מקבלת נפח חדש, מהותי ועגום.

בד מתוצרת מפעל "כיתן" לייצוא, שנות השישים. אוסף פרטי אילנה אפרתי

בד מתוצרת מפעל "כיתן", שנות השישים, הדפסים בהשראת אור השמש הישראלי. אוסף פרטי אילנה אפרתי

מכון הייצוא הישראלי הקים והפיק בשנות הזהב של תעשיית האופנה בארץ את 'שבוע האופנה הישראלי'. תעשיית האופנה, שכללה מפעלים רבים כמו אלד,ג׳נג׳ט,בגד עור, כיתן, ריקמה  זכתה לתמיכה,מענקים עידוד וגם יוקרה ותהילה, לפחות בזירה המקומית. אך התמיכה של מכון הייצוא נועדה גם כמובן לעודד ייצוא של האופנה הישראלית ברחבי העולם, ואכן בשנות השישים והשבעים מעצבים ומפעלים מקומיים זכו להכרה בינלאומית. הייתה הבנה שעיצוב ואופנה הם ערכי תרבות וזהות של  החברה, ורצון של החברה לשמר את ההישגים של התעשייה הצעירה. תרבות, ידע, הבנה ויכולות טכניות גבוהות הפכו את האופנה לתעשייה מוצלחת בזכות ולא בחסד, ושבוע האופנה נועד להעניק לה הכרה בינלאומית. עיתונאים ובעיקר קניינים הגיעו מכל העולם לראות את היבול הישראלי.

בד מתוצרת מפעל "כיתן" לייצוא, שנות השישים. אוסף פרטי אילנה אפרתי

היה מסעיר מאחורי הקלעים של 'שבוע האופנה' בשנות השבעים, במלון הילטון המפואר בתל אביב. מי שזכתה להיות מלבישת דוגמניות לתצוגות, ולא רבות זכו, זוכרת אירוע מלא מתח, התרגשות והמולה מאחורי המסלול הזוהר. דוגמניות העל של התקופה, קארין דונסקי, חניתה צנטנר וקטי ממן התייצבו ללא יוצאת מן הכלל. מעצבי העל הישראליים, ששמם כבר נשכח מזמן, כמו למשל ריקי בן ארי ויד ימינה שוקי לוי, היו מתוחים ונרגשים, מבצעים שינויים אחרונים בבגדים שעוד מעט יעלו על המסלול מול קניינים ועיתונאים מכל העולם.

בד מתוצרת מפעל "כיתן" לייצוא, שנות השישים. הדפס בסגנון ישראלי בהשראת פסיפסים מקומיים. אוסף פרטי אילנה אפרתי

אך אלה היו ימיה האחרונים של תעשיה שהתייבשה והתמוטטה כי החברה, וההנהגה הפוליטית, החליטה שלא להשקיע בה עוד. מערך הייצור המקומי נסגר, ומפעלים, שהעניקו עבודה וגם סימלו את ההישגים האסתטיים, העיצוביים והתעשייתיים של המדינה הצעירה, נסגרו אף הם. כמובן שעל ייצוא לא נותר אלא לחלום. משם קצרה הדרך להפיכת איזורי תעשיית טקסטיל בפאתי הערים לאיזורי מסחר ,הפיכת מפעלים כמו אתא כיתן ועוד לקניוני ענק בהם נמכרות סחורות זולות המיוצרות מעבר לים. באחת, אגדת האופנה הישראלית התנפצה. ריקי בן ארי, מעצבת מופלאה בתקופתה ובכלל, התרסקה כלכלית כאשר לא הצליחה, בלי הגב של ייצרני האופנה, לעמוד בהתחייבויותיה מול הקניינים מחו"ל.

בד מתוצרת מפעל "כיתן" לייצוא, שנות השישים. אוסף פרטי אילנה אפרתי

גם היום האופנה הישראלית חולמת על הצלחה מטאורית ברחבי העולם. אך חשוב לפעמים להביט אחורה ולראות את מי שהיה פה קודם, שמאמציו מהווים את היסודות לאופנה הישראלית. כדאי לחשוב למה ואיך נעלמו המפעלים ונותרו רק המעצבים, שכמהים לפרוץ מחדש ולהצליח, גם אם אין פה תשתיות יצור, חומרי גלם, תמיכה ממשלתית ותרבותית, ומימון כלכלי. לפני שיוצרים מחדש את חלון הראווה הנוצץ והאהוב, כדאי לבדוק אם עולם המתפרות והמפעלים שמאחוריו עדיין קיים, או שכבר נעלם ואיננו, והותיר את מסלול התצוגות כתפאורה שאין בה ממש.

בד מתוצרת מפעל "כיתן" לייצוא, שנות השישים. הדפס נוף אורבני בהשראת סגנון פופארט בינלאומי. אוסף פרטי אילנה אפרתי