פתאום כולם נזכרו בים המלח. הים הנמוך ביותר בעולם עלה לכותרות לאחרונה כאחד המועמדים לשבעת פלאי תבל של הטבע, אותם מקומות קסומים שהטבע יצר ולנו לא נותר אלא לשמור ולהעריך. היום, 11.11.11, בשעה 11.11 הסתימה ההצבעה ואנו ירדנו לראות מה נשאר מהים המפורסם. אמנם עד שהגענו אל ים המלח גילינו שלמרבה הצער לא מדובר בפלא תבל (לפחות לפי מצביעי התחרות), בדרך נזכרנו בעמוס קינן ובספרו אל ארצך אל מולדתך משנת 1981.

 אל ים המוות

אנו עולים צפונה. אל מה שהיה פעם ים-המלח, ים המוות.

יש לנו כבר מה שהיה ים-החולה, בקרוב יהיה לנו מה שהייתה הכינרת, וכאן מה שהיה ים-המלח.

עולים בגבעות-החוור המשוגעות. נוף הירח. צד שמאל בסדר. צד ימין, איפה שהיה הים, כואב. כואב כמו שכואבת יד שנכרתה. היד איננה אבל היא כואבת כאילו היא ישנה. לפחות אילו הייתה כואבת וישנה – לא. גם איננה, גם כואבת.

הים נעלם משתי סיבות. האחת, מפעלי ים המלח. השניה, ירידת מיפלס-המים. מפעלי ים-המלח בנו סוללות והקימו בריכות אידוי, וחלק ממה שהיה הים, בפירוש נועד על ידי המהנדסים לחדול מלהיות ים. מה שהם לא ידעו הוא, שתהיינה שנים שחונות ושאיבת-יתר ושמים לא ייכנסו מן הירדן אל ים-המלח. אז עכשיו בין החלק הצפוני שהוא עדיין ים וגם יישאר ים לעולמים – עמקו בערך 400 מ' מתחת לפני ים-המלח – ובין חלקו הדרומי המיובש, צריך להשתמש במשאבות כדי להזרים מים לבריכות האידוי, ומי היה מאמין. הכי עצוב לראות את בתי-המלון על שפת-הים שנותרו ללא ים.

זוכרים את הלשון? זוכרים את כף קוסטיגן ואת כף מולינה. בין שני קצות הלשון הלבנה הזאת הבולטת מתוך מישטח הכספית שהוא ים המוות? אז יוק. נגמר. הלשון אינה אלא תלולית לבנה של מישטח מלח לבן.

בדרך לעין-גדי, אנחנו שומעים מבחר מסיפורי הארץ.

 (עמוס קינן, כל הזכויות שמורות).

 ההתייחסות האומנותית לה זכה ים-המלח בשנים האחרונות, מהאמנית סגלית לנדאו או הצלם ספנסר טוניק, יזכירו למקבלי ההחלטות שזוהי פיסת טבע ייחודית, ולכן עלינו לשמר ולא רק לשווק, גם אם לא מדובר באחד מפלאי תבל. 

 כל התמונות צולמו בים המלח היום, 11.11.11.