שבוע האופנה במילאנו זכה לתשומת ליבם הנלהבת של עיתונאים בארץ ובעולם. החגיגות החצי-שנתיות הוצגו לקהל הקוראים כפסגת ההישגים של תעשיית האופנה העולמית. זה היה, כמו תמיד, פסטיבל של עיצוב, יוקרה וזוהר, שכתבי האופנה ניסו לתת בו סימנים. אולם, האם סיקור תצוגות האופנה אמנם מגלה לנו את פניה האמיתיות של תעשיית הבגדים העולמית, או אולי דווקא מסתיר מאיתנו את אופייה האמיתי?

כמובן, בתצוגות האופנה קיים היבט מטעה מעצם העובדה שהפריטים הזוהרים האלה כלל לא מגיעים בסופו של יום לחנויות הבגדים, או נמכרים בכמויות מצומצמות במחירי עתק מעבר להישג ידו של הקהל הרחב. הקהל הרחב, לעומת זאת, רוכש העתקים זולים יותר ברשתות ביגוד בינלאומיות. מעבר לבחירה האסתטית, חשוב לחשוב על העולם השלם 'מאחורי הקלעים' של תעשיית האופנה.

מפעל בדים, איטליה 2011

ממפעלים לקניונים

בחמישים השנים האחרונות, מאז התחזקות ייצור הבגדים ready to wear אחרי מלחמת העולם השנייה, עברו שינויים רבים על עולם האופנה. ממתפרות קטנות, תופרות בית, חייטים מומחים וחנויות בוטיק הפכה האופנה לתעשייה של ממש שמיועדת לצריכה המונית. המפעלים המשפחתיים עברו לידי תאגידים וחברות ענק. מפעלי בדים, חוטים ובגדים שנוסדו באירופה וצפון אמריקה עוד במאה ה-19 קיבלו תנופה מחודשת, אך הבסיס המשפחתי והחברתי שלהם נעלם. המומחיות המקצועית בטקסטיל הפכה רלבנטית לקהלים חדשים. בצפון איטליה למשל, חבלי ארץ שלמים הפכו פניהם בזכות תעשיית האופנה והטקסטיל שסיפקה מקומות תעסוקה לעיירות שצמחו סביב המפעלים. גם בארץ נפתחו מפעלי בדים, סריגים וחוטים. על מפעל אתא כבר כתבנו בעבר, והזכרנו את החזון התעשייתי שעמד מאחוריו. השיח על מפעלי האופנה הוא לא נוסטלגי. יש בו ערך כי המפעלים האלה לא רק נתנו פרנסה וזכויות סוציאליות לפועלים ברחבי העולם, אלא גם יצרו חומרי גלם איכותיים מתוך הבנה וידע. מפעלי הטקסטיל השפיעו על ההתפתחות החברתית, הכלכלית והתרבותית של החברות שהקימו אותם.

מפעל בדים סגור בצפון איטליה, 2011

אופנה גלובלית

כמו כל מגזרי התעשייה האחרים, גם על האופנה לא פסח תהליך הגלובליזציה של עשרים השנים האחרונות. הייצור הפך יקר ו'לא כדאי', ואילו הציבור דרש ביגוד במחירים נוחים יותר. כך נעלמו יצרני אופנה עצמאיים כמו תופרות בית וחייטים. אף חשוב מכך, נעלמו גם מפעלי האופנה מן העולם המערבי, ועברו לאיזורים אחרים בעולם בהם הייצור זול יותר. כמו שמסביר לנו ד"ר הא-ג'ון צ'אנג מאוניברסיטת קיימברידג', הסיבה לכך שזול יותר לייצר בהודו מאשר בשוודיה היא לא דווקא התפוקה הגבוהה יותר של ההודים אלא העלות הנמוכה יותר של העסקתם מסיבות פוליטיות: בהודו אין חוקים המגנים על העובדים מפני ניצול, אין מגבלת שעות עבודה, אין שכר מינימום ואין זכויות סוציאליות. אנו, תושבי העולם המפותח, רוצים להנות גם מבגדים זולים וגם מזכויות עובדים. כיום, למרבה הצער, נראה ששני אלה עומדים בסתירה זה לזה.

מפעל חוטים בצפון איטליה, 2011

מפעל נטוש, איטליה, 2011

עובדי כל העולם

סגירת מפעלי האופנה בעולם המפותח היא ויתור לא רק על יתרונותיו של הייצור המקומי והתעסוקה והידע הבאים עימו. זהו ויתור גם על זכויות עובדים בסיסיות שהתפתחו במערב מאז המהפכה התעשייתית, והתפוגגו אל מול הגלובליזציה של שוק העבודה. המחזמר ההוליוודי הנודע 'משחקי הפיג'מה', עליו מבוסס הסרט עם דוריס דיי, מתרחש במפעל לפיג'מות בו העובדים מתאגדים נגד מנהלי העבודה הנוקשים והקפדניים. המחזמר מציג רגע מכונן בהתפתחות זכויות העובדים בעולם המפותח.

כיום, אנו לא רואים מחאות דומות במפעלים בסין, בבנגלדש, ואפילו פה קרוב, בירדן. ההישגים של הפועלים האירופאים והאמריקאים לא השפיעו על פועלי המדינות המתפתחות. בעוד באירופה ובאמריקה נבנו מסביב למפעלים עיירות, המפעלים במדינות המתפתחות כיום הם למעשה מחנות עבודה. העובדים שגרים ועובדים שם מנותקים מהמשפחות ומהחברה האזרחית. כמובן שאין באפשרותם לדרוש זכויות עבודה, ולעיתים גם לא זכויות אדם.

גגות מכוסי קיסוס, מפעל בדים סגור, איטליה 2011

בחזרה לקולב

דווקא כשאנו מביטים בחלון הראווה המקושט והמפואר של עולם האופנה, הוא שבוע האופנה במילאנו, חשוב לזכור את פועלי היזע של האופנה העולמית, שקולם אינו נשמע. תצוגות האופנה של 'מעצבי העל' יוצרות תכתיבי אופנה להם נשמעים רבים. אך תעשיית האופנה העולמית לא חושפת במילאנו את פניה האמיתיות, את פניהם של היצרנים. כאשר אנו דורשים בגדי מותגים זולים, או העתקים בני השגה, חשוב שנדמיין לעצמנו את האדם שיצר אותם, את זכויותיו וחייו.