מסעות אל התופרת – סיפורים אישיים (2)

"אני ילידת 1957 גדלתי בת"א. לאורך שנות ילדותי, אני לא זוכרת עד איזה גיל, היתה מגיעה אלינו הביתה פעם או פעמיים בשנה סופי התופרת. הורי היו מעבירים לכבודה את שלחן פינת האוכל לחדר השינה שלהם שהיה גדול ומאוורר, שם היו פותחים את מכונת התפירה (זינגר כמובן, אבל דגם חדש). סופי היתה ניצולת שואה (כי במשפחתה של אימי תמיד עזרו לניצולי שואה בודדים להסתדר) היא היתה שתקנית, תופרת מצוינת, אימי היתה חדת עין ובעלת טעם מצוין. היא תפרה לאימי שלא היתה דקת גזרה, שמלות ותיקנה דגמים של משכית לפי בקשתה של אימי. גם אני ואחותי זכינו בשמלה לפי בקשתינו ותכנונינו. סופי הגיעה לארבעה ימים. אימי לקחה חופש מעבודתה כאחות מוסמכת, ואני מאוד אהבתי את הימים הללו בגלל שאימי שלא היתה בשלנית, לכבוד סופי בישלה והיה אוכל טעים ומבושל בבית, היתה אוירה של אופנה ומדידות , והרבה חברות של אימי הגיעו לחוות דעה, סתם לשתות קפה ולאכול מהאוכל המצוין. סופי מתה בגיל צעיר יחסית ומאז לא היתה לנו תופרת. נראה שסופי ליוותה אותנו כ – 10 שנים .

אני מצרפת תמונות, אני אחותי הגדולה ואימי בשמלות שסופי תפרה."

מיכל

מיכל ואמה בבגדיה של התופרת סופי, שנות החמישים

———————————————————————————-

האם יש ערך לבגדי וינטאג'? אילו בגדים ראוי לשמור וללבוש גם אחרי שני דורות, ולאילו פריטים אין ערך מלבד הזיכרון הנוסטלגי? לטעמי, התשובה נעוצה באיכות התפירה והחומרים, לאו דווקא במראה הרטרו האופנתי שנוטה לעיתים לכיוון התחפושת. דווקא כאשר אנו משתחררים מהזכרונות ומעניקים לבגד מבט אובייקטיבי, ניתן להבחין אם מדובר בפריט משובח שאת חינו גם הזמן לא הסיר, או שהחיבה שלנו נובעת רק מהמקום הייחודי שהפריט הזה תופס בזכרוננו.

שמלת הקטיפה הכחולה של סבתא שלי היא פריט וינטאג' בעל איכות יוצאת דופן: חומר הגלם הייחודי והתפירה המוקפדת הופכים את השמלה לבגד משובח במיוחד. הבד, קטיפת משי כחולה מעוטרת בדוגמת פרחים, נשלח מהדודה בלונדון כמתנה לחתונה של סבתא וסבתא בשנת 1949. כמה שנים לאחר מכן, הזוג הצעיר הוזמן לאירוע, מסיבת ערב ראש השנה האזרחית בבית מלון דן החדש בתל אביב. כל ה'חברה' הגיעה, וקוד הלבוש היה 'עניבה שחורה', ושמלות ערב ארוכות לנשים. סבתא מצאה את הדוגמה בעיתון: שמלה עם גב פתוח, כתפיית עורף, חצאית עשירת בד. את החזייה בנתה התופרת בתוך השמלה. כשהשמלה הייתה מוכנה, התופרת הוסיפה לה גם רדיד מאותו הבד, וכדי להגשים את חזונה של סבתא, סבא הלך בכל העיר וחיפש פרנזים שחורים תואמים, שנמצאו ונתפרו במכפלת הרדיד. הייתה לשמלה גם תחתונית מעומלנת כדי שהחצאית 'תעמוד' תפוחה וחגיגית.

יצירתה של תופרת הבית עמדה היטב במבחן הזמן. גם היום, כשהשמלה חוגגת שישים, איכות התפירה והבד נהדרת. קטיפת המשי רכה וחלקלקה, העיבודים הפנימיים של המחוך הופכים אותו נוח ועדין לגוף. על התחתונית המעומלנת ויתרתי, המראה הנינוח והרך מתאים יותר מאשר מראה החצאית התפוחה של שנות החמישים. נפלא לגלות שגם אחרי שישים שנה השמלה הפכה נערה אחת למאושרת בנשף מפואר. לטעמי, זהו פריט וינטאג' שראוי לשמור: בגד איכותי שנתפר ללא פשרות מחומרים מעולים בגזרה מחמיאה.

אור