מסעות אל התפירה הביתית (סיפורים אישיים)

אנו בוחנות את המודרניות ואת העיצוב ה'עכשווי' ומוצאות משקעים לעבר, שהרי אין יצירה עכשווית ללא שורשים עמוקי טווח. לעיתים השורשים האלה נשכחים, וכל חידוש מוצג כהמצאה מהפכנית, ואילו בעינינו היצירה נובעת מתוך דורות של עשייה, היצירה היא כמו ענף חדש ורענן המסתעף מתוך עץ עצום מימדים, ששורשיו חופרים באדמה. סיפורי התופרת נועדו להחזיר לדיון את השורשים, את העבר שנטוע בתוכנו וממנו נוצרת העכשוויות, ממנו נובעת המודרניות החדשנית. הנה שני סיפורים אישיים המעידים על היכולות הטכניות הגבוהות ועל חומרי הגלם הבלתי נשכחים העומדים מאחורי חווית בגדי הילדות.

"בילדותי אימי נהגה לפרק ולהרכיב מחדש בגדים.
שמלות ערב אשר נתפרו עבורה בנעוריה והיו עשויות מחומרי גלם איכותיים עברו תהליך מחזור מתוחכם, והפכו לחולצות חצאיות ושמלות לבנותיה. שום דבר לא נזרק. כל הבגדים שלא התאימו עוד שוחזרו ושונו עד שחינם חזר אליהם שוב.

אחד מזיכרונות ילדותי קשור בחולצה. אני יכולה עדיין לחוש את מגע המשי החלקלק והקריר של חולצת הקיץ הקטנה והאהובה אשר אימי תפרה לי ליום הולדתי החמישי. לא נותרו לי צילומים שלי בחולצה, אבל אולי דווקא בשל כך אני ׳זוכרת׳ את החולצה בגוף: המגע של חולצת המשי העדינה והחלקלקה בימי הקיץ נותר כטבוע בעורי. גם הרושם שהותיר בי צבעה הכחול של החולצה, והדפוס הגרפי של שנות ה-50׳ לא נשכחו. זיכרונות כאלה עדיין מהווים עבורי השראה בבחירת בדים לאוספים השונים אותם עיצבתי עם השנים.

לאחרונה אימי הביאה לי מתנה, את החולצה ההיא אשר נשמרה בארונה. גם אחרי שנים, מראה החולצה הקטנה, העדינה והחלקלקה לא איכזב, והצטרף לכל קשת הזכרונות החושניים שנותרו בי. פתאום, החולצה שכבר הייתה קטנה ממדותי ונעלמה בזיכרונות, חזרה והביאה איתה עולמות נשכחים, כמין עוגיית מדלן ממשי כחול מודפס."

אילנה

חולצת משי. נתפרה על ידי שולמית אפרתי בשנת 1960. צילום: אורלי פלד, 2011.

————————————————————————————–

" קיץ. יולי 1969. יומולדת. אמא שלי פותחת את הבוקר בחגיגיות: היום בבוקר את ואני הולכות ביחד ליהודית התופרת.

יהודית התופרת גרה בקצה הרחוב, קומה ראשונה, ללא עמודים. פותחת את הדלת לרווחה בחיוך גדול: אני רואה שהבאת היום את הילדה. אנו נכנסות לתוך חדר גדול ומואר, הסלון, שולחן גדול במרכז החדר ועליו בדים שוכבים בעירבוביה, כפתורים קטנים-קטנים, קרסים בוהקים, סיכות פזורות, מספריים בגדלים שונים, וגם מכונת תפירה גדולה ושחורה וכתוב עליה באותיות זהב 'זינגר'. אמא שלי אומרת: היום אורלי בת 12. יהודית מביטה בי בחיוך ובמבט של מבינה עניין מבעד למשקפיים שלה. ניגשת אלי עם סרט מידה ורושמת כמה מספרים בפנקסה הקטן. פונה ואומרת לאמא שלי: 'מספר אפס'. אמא שלי מהנהנת. אני יכולה לראותה מתרגשת. יומיים לאחר מכן אני מקבלת בתוך נייר לבן מרשרש מתנה: חזייה מבד כותנה שוויצרית בצבע ורוד בהיר עם כפתורים קטנים."

אורלי מונק.

תגובה אחת ל-“מסעות אל התפירה הביתית (סיפורים אישיים)

  1. פינגבק: שנה של מסעות בגארדרובה |·

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s