מסע אל תופרת החלומות

יום ביקור התופרת היה אפוף בהתרגשות מיוחדת. פעם בכמה חודשים, לקראת החגים, בנות המשפחה היו מתכנסות ליום של הגשמת חלומות אופנתיים. בגדים לא נקנו בחנות, מן המוכן. נשים יכלו להעלות דגם בעיני רוחן, או לבחור אותו ב'בורדה', וחלומותיהן תוכננו ובוצעו במיוחד על ידי התופרת, שהייתה מבקרת בבתי לקוחותיה, ויחד איתן יוצרת להן מלתחה. כל התהליך דרש הרבה דמיון ואמון ביכולות ההגשמה של התופרת. בעיני רבים, היכולות המיוחדות האלה הפכו את התופרת לדמות החורגת משגרת חיי היומיום, ויש להתכונן לכבוד ביקורה בהכנת מטעמים מיוחדים, לקיחת יום חופשה מהעבודה או מבית הספר. במקרים אחרים, המפגש בין הלקוחה לתופרת היה נערך במתפרה, וכלל לעיתים מסע ארוך שבמהלכו יכלה המתלבשת לתכנן ולדמיין את הבגדים שתבקש מן התופרת.

מכונת תפירה עתיקה

 

עצמאות ללובשת

חווית תופרת הבית יצרה סגנון שונה לחלוטין של רכישת בגדים, המעניק עצמאות רבה יותר ללובשת, ודורש מיומנות רבה יותר מהתופרת. הקשר האישי בין בעלת המקצוע המומחית ובין הלקוחות, שגם מהן נדרשו ידע או הכנה מוקדמת, היה כר גידול למלתחה אישית, אהובה ומוקפדת. נשים רבות יצרו לעצמן פריטי לבוש שהותאמו באופן ייחודי לאופיין, לגופן ולאורח חייהן. החוויה המיוחדת הזו הותירה ברבים מהן, ובבנותיהן, זיכרון משמעותי.

מכונת תפירה 'זינגר', חובה בכל בית

 

 תופרת לכל פועלת

בהיבט החברתי, ההבדל בין רכישת בגדים מן המוכן, שיוצרו בפס ייצור אנונימי, לבין יצירת בגדים אישיים בשיתוף פעולה עם חייטת מומחית, הפך היום לסממן מפריד בין המעמד הבינוני למעמד העליון. כיום, חייטי עילית אנגלים או איטלקים דורשים סכומים גבוהים ביותר עבור חליפה מותאמת אישית, ולרוב שירות זה שמור לגברים בלבד. אולם, בישראל של שנות החמישים והשישים תופרת בית לא הייתה נחלתם של העשירים אלא דווקא של מעמדות הביניים, ומחירו של בגד מותאם אישית היה לעיתים נמוך יותר מזה שנרכש בחנות.

מכונת זינגר קלאסית, בלי חשמל

 

האדם העכשווי עני יותר?

כיום, נעלמו הידע והמומחיות הדרושים לחיוט לפי מידה, כמעט אין יותר תופרות היוצרות בגד יש מאין, ומתאימות אותו באופן מושלם ללקוחה. המנהג הרווח לקנות מן המוכן בגדים שיוצרו בפסי יצור המוניים מהלל את הנוחות אך מתעלם מהיופי שבאומנות ובמומחיות שהן חלק כה משמעותי בתרבות האנושית. יכולות רבות עברו מהאדם אל המכונה, ולכן, במידה מסוימת, האדם העכשווי הפך 'עני' יותר. כמו כן, עם הצטמצמות תופעת תופרות הבית התפוגג גם הידע הנדרש מהלקוחות. ההבנה בדגמים ובבדים הנדרשת לתכנון בגד הפכה פחות נפוצה. רכישת בגדים מן המוכן נדמית קלה יותר כי אין צורך לדמיין יש מאין.

 

תופרת אישית

בשבועות הקרובים נחלוק עם קוראי הבלוג את תוצאות מחקרנו בנושא התפתחותה של התפירה האישית בארץ. נציג סיפורים אישיים של נשים הנזכרות בחוויות מביקורה של תופרת הבית בבית משפחתן, או מביקורים במתפרת התופרת המומחית. קוראות המעוניינות לשלוח לנו סיפור או תמונה בנושא, מוזמנות להשאיר תגובה לפוסט, וניצור איתן קשר. הסיפורים יכולים גם להתפרסם בעילום שם, לפי רצון הכותבת.

למכונת התפירה הידנית הוסיפו, אחרי שנים, מנוע

4 תגובות ל-“מסע אל תופרת החלומות

  1. אשמח לספר על חוויותי מן תופרת האישית בילדותי ונעורי בקיבוץ בו גדלתי.
    גליה

    אהבתי

  2. הזמנה למסע זיכרון והצדעה לתופרת שלנו
    לעולם לא אשכח את גב' אזולאי, שהיתה מגיעה לביתנו פעמיים בשנה לתפור לנו בגדים.
    זה התחיל עם נסיעה לחיפה לבחור בדים. אימא שלי, בת לחייט עילית לגברים בקופת המנדט, היתה ממששת בידענות את הבדים, עושה חישובים בראשה כמה מטרים יש לרכוש, איפה לחסוך ואיפה לא, ולאחר יום קנייה מייגע, היינו חוזרות הביתה במוניות "אריה", עמוסות חבילות בדים משובחים, עטופות בנייר חום. נייר שהיו לו אחר כך אלפי שימושים נוספים.
    בימי התפירה אחותי ואני נושלנו מחדרנו שהפך למתפרה, עמוס בדים, גזירות נייר, סרטים מחטים וסיכות. השעה הראשונה היתה מוקדשת לכיוון ושימון מכונת ה"זינגר" שהופעלה ע"י דוושת הרגל, שמאוחר יותר חיברו לה מנוע. במגירות המכונה הזו היו אוצרות עלי בבא, כפתורים, גומיות, וקשקושים שקמו לתחייה בימי התפירה. באותה שעה היתה גב' אזולאי מתנתקת מהעולם, מתחברת למכונה ומקשיבה לכל צליל שבקע ממנה. איש לא העז להפריע לה.
    אחר כך הייתי מדפדפת עם אמא בג'ורנלים של גב' אזולאי, שנדף מהם ריח של חו"ל, וכאשר הוחלט לתפור לאמא ולי שמלות מאותו בד, הייתי המאושרת בילדות.
    אחר כך הגיע השלב אותו אהבתי מכל. לקיחת המידות. התבקשתי לעמוד זקוף, בידיים עדינות היא היתה מודדת היקפים, אורכים ומכפלת. הכי נעים היה כשלקחה את מידות הגב. תמיד בקשתי ממנה שתמדוד עוד פעם. את המידות רשמה בצרפתית במחברת חשבון, בדף שהוקדש במיוחד בשבילי. אחר כך הגיע שלב המדידות, תמיד נזהרה עם הסיכות שהיו מחוברות לצמיד דמוי כרית על ידה. וקבעה שתופרת אמיתית לא מחזיקה סיכות בפה. גם אני נדרשתי לעמוד ללא נוע, עד שהיתה מהדקת במקומות אחדים ומרפפת באחרים. תמיד השאירה כמה סנטימטרים שאפשר יהיה "להרחיב", ועוד כמה סנטימטרים נדיבים במכפלת. כי שמלה היתה אמורה לשמש לפחות שתי עונות.
    ממנה למדתי כי לאריג יש כיוון, ושיש לגזרו כך ש"ייפול" יפה, ויש לו כיוונים, וצדדים ואימרות ועוד תכונות מיוחדות שצריכות לבוא לידי ביטוי במוצר המוגמר.
    השמלות שהוציאה מתחת ידיה היו יצירות מופת, הן זכו ברוב כבוד לעבור לאחותי הקטנה וממנה לבנות דודות, ההוכחה מונצחת בתמונות ששמורות באלבומי המשפחות שלנו.
    עם השנים, פחתו ביקוריה של הגב' אזולי, והיא הוזמנה בעיקר בשביל "תיקונים".
    את יצירות המופת שלה החלפנו בקונפקציה, שנראתה בעצם לגמרי לא רע. אחר כך באה אפנת הבגדים הזרוקים ומי בכלל רצה לשמוע על שמלות.
    גב' אזולאי, הפכה חלק מזיכרונות מתוקים על ילדות שעברה, הבגדים שתפרה נשארו רק בתמונות, והילדים שלי רוכשים את הבגדים שלהם דרך רשת האינטרנט…

    אהבתי

  3. פינגבק: שנה של מסעות בגארדרובה |·

  4. פינגבק: מסע אל השירה |·

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s