במוזיאון האיסלם בירושלים מוצגת עתה תערוכת בדים רקומים מרחבי האימפריה העות'ומנית.
המסחר בטקסטיל היה חלק דומיננטי מכלכלת האימפריה, שהתפרקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אך לטקסטיל היה גם ערך תרבותי רב חשיבות: הבדים הביעו את סגנון החיים המקומי, וביטאו את יכולותיהם המעולות של אומני האימפריה.

בתערוכה מוצגים בדים  מהמאות ה-17 וה-18. מעניין לראות מהיכן שאבו אומני הטקסטיל את השראתם: ארכיטקטורה וקרמיקה, לצד עולם הטבע העשיר, ובו נופים ומוטיבים של פירות ופרחים. בעינינו בתערוכה בולטות רקמות חוטי משי משובחים על בדי בטיסט פשתן או כותנה אשר נקראו 'מגבות פאר' ברוחב של נול ידני, 40-50 ס"מ. 'מגבות הפאר' נחשבו ל'אוצר' קטן, ושימשו חלק מנדוניות של נשים ברחבי האימפריה.

היופי והעושר של המגבות, שאכן ראויות לשמן, מדגיש את היכולות הטכניות והאמנותיות המורכבות שהאדם ניחן בהן, ושאולי נדחקו הצידה על ידי המיכון והטכנולוגיה. כמובן שהיה יתרון נוסף ומכריע לאמני הרקמה העות'ומנים על פני האדם העכשווי: פנאי. אין טעם במבט נוסטלגי אל ימי העבר שבוודאי לא היה ורוד כפי שהוא נראה לנו היום. אך השעתוק המכני, כמו שהזכיר לנו ולטר בנימין, מעודד אותנו לקבל בשמחה מוצרים זהים ו"מושלמים" שנוצרו על ידי מכונות בכמויות מסחריות. השונה והייחודי, עבודת היד האישית, נעלמו בגלל דרישות הכלכלה הקפיטליסטית, אבל גם בגלל הציפיות של הצרכנים לקבל מוצרים שעברו 'נורמליזציה', כמו ריהוט של איקאה שנראה אותו דבר בכל העולם, ומשתלב בעיצוב בתים בהונג קונג, תל אביב וסיציליה. כיום בעקבות התיעוש הגלובלי שיוצר המון מוצרים זהים המופצים במהירות בכל העולם, נשכחו כישורי המלאכה האנושיים והמקומיים. גם בעולם העיצוב, 'עיצוב טוב' נמדד לפי יכולת השעתוק וההפצה שלו. ה'כפר הגלובלי' דחק לשולים את הכפר האמיתי. אבל המסקנה היא לא נוסטלגית. להפך, במבט קדימה אנחנו מציעות להמציא מחדש את מקומה של מלאכת היד בעולם הויזואלי והצרכני שלנו, ולגלות מחדש את עושר היכולות והכישורים של האדם.

מוזיאון האיסלם, רח' הפלמ"ח 2, ירושלים