אחרי הפוסט בנושא משבר החורף השנתי עיינו בספר נשכח של עמוס קינן: "אל ארצך, אל מולדתך" (הספר אזל) בהוצאת ספרי ידיעות אחרונות ועידנים ירושלים, 1981. עמוס קינן מבטא במילים נדירות את מה שגם אנחנו חושבות על עונות השנה, החיים בארץ, והיופי הסמוי מן העין.

אנו מביאות קטע מתוך הפרק הראשון: "אביב 80"

האביב בארץ קצר. הוא נגמר לפני פסח. כאשר האירופאים חוגגים את האביב, אנחנו בתוך הקיץ. יש לנו סתיו ארוך, חורף קצר, ברוטאלי, אביב קצר מהמם, וקיץ ארוך, ברוטאלי. הקיץ הוא העונה שבה אנחנו לא יודעים לחיות בארץ הזאת. היא חמה עלינו. עמים, בדרך כלל, לומדים איך לחיות בארצם. לנורווגי ולקנדי ולפיני לא קר בחורף ולערבי לא חם בקיץ. אנחנו הבאנו הנה הרבה מאוד, אבל לקחנו מכאן מעט מאוד. יש משהו מהיהירות לא רק ביחסנו אל העמים הסובבים אותנו – אנחנו תמיד בטוחים שיש לנו מה ללמד אותם ולא כל-כך מה ללמוד מהם – אנחנו מתייחסים ביהירות גם אל ארצנו. הלבשנו אותה שמלת בטון ומלט, אם גם פרשנו לה מרבדי גנים, כדברי השיר, אבל לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו קיום, לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו, לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה, אולי יש להם תשובה. כולנו כמו עיריית ירושלים מדי שנה, ערוכים כהלכה לקראת כל הבלתי-צפוי. משלג ועד מלחמת עולם. הדבר היחיד שאליו איננו ערוכים כלל, הוא הצפוי. הקיץ הנהדר שלנו הוא גיהנום, ומה זה בעצם גיהנום, אם לא גן עדן שדייריו הופכים אותו לכזה.