בכל שנה ושנה עולם האופנה הישראלי, ויחד איתו התקשורת, קובלים על כך שהחורף מבושש לבוא ומותיר אותנו להתחמם בשמש הקיץ הנצחית, בעודנו כמהים ללבוש סוף סוף את מעילי הפרווה (המלאכותית) הכה אופנתיים המוצגים בחלונות הראווה כבר בחודש ספטמבר, לכל המאוחר. מדוע בכל שנה נופלים מעצבים, יצרנים, עיתונאים ולקוחות לאותה מלכודת של קינה מיוזעת? מלבד ההיבטים הכלכליים המדאיגים, הנסקרים לעומק במדורי הכלכלה, לנו נדמה שהסוגיה היא אחרת. אין זה חידוש שעונות השנה נקבעות באופנה הישראלית לא על ידי איתני הטבע המקומיים, אלא על ידי אלילי ההלבשה הבינלאומיים, הפועלים ברובם בארצות אירופה וצפון אמריקה בהן החורף נחנך לרוב בסופות שלג בנובמבר. אם כולנו יודעים את האמת הבנאלית הזו, מדוע אנחנו ממשיכים לישר קו עם מדיניות שאינה הולמת כלל את המציאות היומיומית שלנו?

גם תחום עיצוב הבגדים לא ניצל מאותה מלכודת שמאיימת על היבטים רבים בחיים הישראליים: הרצון להיות חדשניים ועצמאים לצד השאיפה להיות 'גדולים', כמו מדינות 'המערב'. כך יכולה לחיות הגאווה ב'מייד אין יזראל' לצד קבלה עיוורת של 'עונות השנה' בתקווה להיעשות מקשה אחת עם מעצבים נודעים המציגים את יצירותיהם בבירות האופנה העולמיות. כמובן שאשלייה זו מתרסקת לעיתים קרובות מדי אל המציאות היוקדת. החברה הישראלית מגדירה את עצמה כ'מערבית' אך מתקיימת בלב המדבר הלבנטיני.

אולי הפתרון הטוב ביותר יהיה ליישם את הגמישות המחשבתית והיוזמה היצירתית שטמונות בעיצוב האופנה, ולהגדיר מחדש, באומץ ובנחישות, את עונות השנה הישראליות. מדוע שלא נאמר בגאווה: "אצלנו הסתיו נמשך עד פברואר!", הרי כל אירופאי שהעביר את חג המולד תקוע בשדה תעופה מושלג היה מתחלף איתנו. מדוע שלא נאמר בשמחה שאצלנו לא לובשים ווסטים מפרווה ומחממי אוזניים צמריריים? במקום להכחיש ולהדחיק את היתרונות הברורים ביותר של מיקומנו הגיאוגרפי, חלונות הראווה בתל אביב הם מפגן של קנאה והתמרמרות. אבל אין סיבה לדאוג, החורף שוב (לא) יגיע בשנה הבאה. נקווה שהוא יביא איתו רוחות חמימות של שינוי.

שלג בפאריז, 8 בדצמבר 2010

שמש בתל אביב, 8 בדצמבר 2010